בוב פטיט, שמת בשבוע שעבר בגיל 93, היה אגדת כדורסל ששתי שאלות טריוויה כרוכות בשמה: מי זכה ב־1956 בתואר השחקן המצטיין הראשון של העונה ב־NBA, ומי היה השחקן הראשון בליגה שהגיע ל־20 אלף נקודות בקריירה? אבל מי שזוכר אותו רק דרך השיאים מפספס את השינוי שחולל בתפקיד הפאוור פורוורד.
פטיט שיחק בתיכון ובאוניברסיטה בבאטון רוז' שבלואיזיאנה, העיר שבה נולד. הוא בילה את כל הקריירה המקצוענית במועדון אחד, ההוקס, תחילה במילווקי ובהמשך בסנט לואיס. רשימת הישגיו האישיים ארוכה: הוא זכה בתואר MVP נוסף ב־1959, נבחר ארבע פעמים למצטיין באולסטאר, כשאלה היו עדיין תואר ומשחק נחשבים, ונכנס להיכל התהילה של הכדורסל ב־1971.
מילווקי בחרה בפטיט במקום השני בדראפט 1954, והוא סיים את עונת הבכורה כרוקי השנה. שנה לאחר מכן עברה הקבוצה לסנט לואיס, וב־1956, כששוב החזיקה בבחירה השנייה, בחרה בביל ראסל. ואז, באחת ההחלטות הדרמטיות והטיפשיות ביותר בתולדות הליגה, העבירה את ראסל לבוסטון סלטיקס. ב־1957 נפגשו הקבוצות בגמר, והסלטיקס ניצחו בשבעה משחקים, אחרי הארכה כפולה במשחק המכריע.
ב־1958 נערך מפגש חוזר באותו מעמד, אבל הפעם סנט לואיס ניצחה בשישה משחקים. פטיט קלע 50 נקודות במשחק שהעניק להוקס את האליפות והסתיים בתוצאה 109:110. שיא הנקודות שלו במשחק שהכריע סדרת גמר נותר בלעדי עד שיאניס אנדטוקומבו השווה אותו ב־2021. אחרי ההפסד המשיכו הסלטיקס לשמונה אליפויות רצופות, ובהן שתיים ברציפות, ב־1960 וב־1961, עם ניצחונות בגמר על סנט לואיס של פטיט.
הרבה יותר מריבאונדים
אבל אי־אפשר לכמת את הקריירה של פטיט רק במספרים ובתארים. הוא נחשב למי ששינה את ההגדרה של תפקיד הפאוור פורוורד. עד אליו, השחקנים בעמדה היו חוטבי העצים, שואבי הריבאונדים והעוגנים בהגנה. פטיט לקח המון ריבאונדים, אבל גם הציב לצידם מספרים נהדרים של נקודות: ממוצעי הקריירה שלו עמדו על 26.4 נקודות ו־16.2 ריבאונדים למשחק.
יותר מכך, אם קודמיו צברו חלק גדול מהנקודות משאריות של ריבאונד ההתקפה, פטיט לקח את המשחק החוצה, עם קליעה ממרחק ועם הפנים לסל. היו לו שרירים ומרפקים, אבל גם גמישות ואתלטיות. קווין גארנט, קרל מאלון, טים דאנקן ודירק נוביצקי היו שחקנים עצומים. כל אחד מהם היה בונה קריירה של היכל התהילה עם פטיט או בלעדיו, אבל הוא פתח את הדלת לגבוהים לשחק עם הפנים לסל.
פתח לו את הדלת. עם טים דאנקן
(צילום: AP Photo/Bill Haber, File)
מהבחינה הזאת, הוא היה מהפכן אמיתי שלא תמיד מקבל את הכבוד שמגיע לו: הוא שיחק בשוק טלוויזיה קטן מאוד, בתקופה שבה החשיפה של ה־NBA הייתה מצומצמת, ובצילה של שושלת הסלטיקס.
ועדיין, זו הייתה דרך ארוכה ומפוארת עבור תלמיד שלא התקבל לנבחרת הכדורסל של תיכון באטון רוז' בכיתות ט' ו־י'. בהמשך גבה בכ־13 סנטימטר, ובשנתו האחרונה הוביל את התיכון לאליפות לואיזיאנה. הוא בחר להישאר בעיר ולשחק בלואיזיאנה סטייט (LSU), וסיים את קריירת הקולג'ים עם מספרים והישגים שהביאו את האוניברסיטה להפריש את מספר הגופייה שלו ולהציב פסל בדמותו מחוץ לאולם. שדרה שלמה בבאטון רוז' נקראה על שמו.
מהפכת ענק
רד הולצמן, המאמן היהודי האגדי של ניו־יורק ניקס בשנות האליפות שלה, היה המאמן הראשון של פטיט במקצוענים. באוניברסיטה פטיט שיחק כסנטר, אבל ב־NBA הוא היה נמוך (2.06 מ'), ובעיקר רזה מדי, כדי להתמודד מתחת לסל מול סנטרים חזקים ממנו. מצד שני, היו לו ראיית משחק משובחת, יכולת מסירה ושליטה טובה מאוד בכדור ביחס לשחקנים בגודלו ובתפקידו. למרות השינוי העצום שנדרש לעשות, מסנטר עם הגב לסל לפאוןר פורוורד שמשחק עם הפנים אליו, הוא רשם מספרים מצוינים וזכה בתואר רוקי השנה.
"אני משיג 10־12 נקודות מריבאונד התקפה, עוד עשר נקודות מקו העונשין, ואז אני יכול לסיים ערב מוצלח מבחינתי אם אני קולע שלוש זריקות עם הפנים לסל", הסביר בראיון ב־1957. פטיט סיים כל עונה בקריירה עם ממוצע דו־ספרתי בנקודות ובריבאונדים. הוא ידע לסחוט עבירות, היה קלע עונשין מצוין לשחקן בגובהו, ונמנה עם ארבעה שחקנים שסיימו עונה עם יותר מ־20 נקודות ו־20 ריבאונדים בממוצע למשחק. האחרים היו נייט ת'רמונד, ג'רי לוקאס ו־ווילט צ'מברליין.
עשה היסטוריה. בוב פטיט
(צילום: Photo/AP)
המאמנים שלו בתיכון, לפחות בשנתיים הראשונות, לא ספרו אותו. גם אחרי קריירת קולג'ים מצוינת, סקאוטים רבים לא האמינו שמחכה לו עתיד מבטיח ב־NBA. מילווקי הימרה עליו, על העבודה הקשה ועל השעות שהקדיש ללימוד המשחק, התפקיד והיריבים. בעונת 1964/65 רשם רק 50 הופעות, העונה היחידה שבה החסיר מספר רב של משחקים בגלל פציעה. אחריה, בגיל 32 בלבד, החליט לפרוש.
כשעזב, פטיט היה מלך הסלים של הליגה בכל הזמנים. ממוצע הריבאונדים שלו בקריירה עדיין מדורג שלישי, אחרי צ'מברליין וראסל, ובאף אחת מ־11 עונותיו הוא לא ירד מממוצע של 20 נקודות למשחק.
אבל שוב, זה לא רק עניין של מספרים. בכל פעם שאתם רואים פורוורד של 2.10 מטר ומעלה שעושה פעולות של גארד עם הפנים לסל, אתם צריכים להגיד תודה לבוב פטיט
