אולימפיאדה שווה יותר | ציפי שמילוביץ
סטף קרי הוא אחד הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה, גם כי יש לו ארבע אליפויות ושפע תארים אישיים, ובעיקר כי שינה לגמרי את המשחק. למרות זאת, קרי חיכה עד גיל 36 כדי להשתתף באולימפיאדה. זה אולי לא נראה לו חשוב במיוחד, אבל אחרי שהציל את נבחרת ארה"ב בפריז והביא לה במו ידיו מדליית זהב, אפשר היה לראות על פניו את ההארה. פתאום הוא הבין: אין כמו התחושה שבאה עם ניצחון באולימפיאדה, כי אין כמו הקושי לנצח באולימפיאדה, אפילו אם אתה חלק מנבחרת שכוללת כמה מהשחקנים הגדולים אי פעם. לכן גם כל ההישגים האחרים, גדולים ככל שיהיו, פשוט לא משתווים למדליה אולימפית, בוודאי לא מדליית זהב. נובאק ג'וקוביץ' זכה ב־24 תוארי גראנד סלאם, ואף אחד מהם לא הוציא ממנו תגובה כמו הזהב שהשיג בפריז.
הלחץ שבא עם הופעה באולימפיאדה הוא לא רק פטריוטיזם מהסוג הבריא, הוא גם משהו שמתכוננים אליו ומחכים לו ארבע שנים. עבור רוב המשתתפים, ארבע שנים יורדות לטמיון בשניות. עבור המעטים שמנצחים, זה כיבוש פסגה שאין גבוהה ממנה. עבור ספורטאים ישראלים, מדליית זהב אולימפית היא משהו שעד תחילת המאה היה שייך לדמיון.
הופעה באולסטאר של ה־NBA היא הישג אישי שראוי לכל הסופרלטיבים, וההייפ סביב דני אבדיה מוצדק לגמרי, אבל חלק גדול מזה הוא פשוט תוצאה של הפופולריות העצומה של ה־NBA. כל ילד רוצה לשחק ב־NBA, זו פנטזיה מושלמת, הפיתויים עצומים ומונחים מול הפרצוף: תהילה, כסף, אהבת המונים. הרבה יותר קשה לפתות ילד ללכת לשחות בחמש בבוקר או לוותר על מנעמי הנעורים כדי להיות, למשל, ארטיום דולגופיאט. או לינוי אשרם. או אורן סמדג'ה. או אסתר רוט־שחמורוב. ספורטאים אולימפיים יודעים שלא מחכים להם חוזי ענק וקמפיינים נוצצים, ויודעים שלאנשים אכפת מהם רק פעם בארבע שנים, ועדיין מקדישים את חייהם למטרה אחת: לנצח באולימפיאדה, כי האולימפיאדה היא מבחן קצה גבול יכולתו, לא רק הפיזית, של האדם, ושום הישג ספורטיבי אחר לא משתווה.
אולי יום אחד דני אבדיה יהיה אלוף NBA ואפשר יהיה לפתוח את הדיון שוב. מה שחשוב עכשיו זה שהוויכוח הוא בין מדליות אולימפיות להופעה במשחק האולסטאר. עד ממש לא מזמן הייתה חוצפה אפילו לחלום על מציאות כזו, אבל הרבה דברים נראים בלתי אפשריים, עד שמישהו עושה את זה.
פודיום מעולם אחר | ליאור בן עמי
אולי רק כשנראה את דני אבדיה בנבחרת "העולם", על אותו פרקט עם לברון, סטף קרי ודוראנט, זה ייפול לנו – שגם הוא אגדה. רק בן 25, ישראלי, אגדה.
ואולי זה יהיה יותר ברור אם נקביל לכדורגל. אוסקר גלוך בנבחרת כדור הארץ עם לאמין ימאל, אמבאפה, הולאנד. אולי גם רונאלדו ומסי בשביל השואו. בלינגהאם בחוץ. כשזה ככה, יש יותר פיקסלים בתמונת הניצחון?
זה לא טקסט שהולך לדון באיזה ענף יוקרתי יותר או דורש להיות יותר מעל הטבע, כדורסל או שייט או אתלטיקה. ולא למי הדופק נמוך יותר כשמהלך של קריירה מונח על הכף. ואפילו לא של מי הזהב יותר נוצץ. גם לא יהיה פה עיסוק בשמות. הישגיהם של ענקי הספורט הישראלים האחרים, ארטיום דולגופיאט, גל פרידמן, לינוי אשרם במקומם. הם מהטובים ביותר שקמו לנו.
זה כן יהיה טקסט שידבר על מסע פיזי. איזה מסע נדרשת לעבור כדי לעמוד במקום שאתה עכשיו. ובכדורסל, בגלל הפופולריות של הענף, אתה נדרש לגבור על כל ילד שני שהתנסה בזריקה לסל, על כל ילד גבוה שלישי שנרשם לחוג, ועל כל ילד רביעי ששמע מהמאמן שיגיע רחוק. ונדרש לגבור על אמריקה שלמה שבה בכל סמטה צדדית גדל זקן שמזכיר את ההארדן הבא.
וזה יהיה טקסט שידבר על מסע מנטלי. על ילד שמעליו תקרת הזכוכית של עומרי כספי ושל הכדורסל הישראלי, ובמובן מסוים גם האירופי, והוא מנפץ את כל מה שברדיוס של הרקיע.
וזה יהיה טקסט על השראה. על חולצה של מי ילדים בפינות העולם ילבשו. ועל איזה ספורטאי יחלמו לפני השינה. ומי, במהלך של חדירה לסל, יגרום להם להתעורר עם תשוקה להיות טובים יותר.
הבחירה של אבדיה לאולסטאר הוא מהלך שנקבע בידי אחרים. זה לא שיא עולם ולא זהב אולימפי מעשה ידיו. מה שאומר שהפודיום הוא מסוג אחר. פודיום שהמשמעות שלו היא הכרה, הגשמה, הגעה. החלום של הילד דני התמודד מול מאות מיליוני חלומות דומים, והתגשם. לכן הוא יוכל לאפשר למאות מיליונים אחרים להמשיך לחלום.
האולסטאר עצמו הוא לראווה. שואו אמריקאי שספק אם שווה בערכו הספורטיבי לצוקהארה בגמר מכשירים. המשמעות האמיתית היא מחוץ לפרקט. בפעם הראשונה בתולדותינו ספורטאי ישראלי יהיה שייך למועדון הג'ורדנים והעבדול ג'בארים. למועדון האגדות שמשנות עולם.
פורסם לראשונה: 12:02, 05.02.26
