מיהם שחקני ההגנה־התקפה הטובים ביותר בליגה בעשור האחרון? מכיוון שאנחנו מביטים עשור לאחור, אי אפשר עדיין לכלול ברשימה את אנתוני אדוארדס, שיי גילג'ס־אלכסנדר או ויקטור וומבניאמה. קווין דוראנט מרחף בצמרת. גם לברון ג'יימס שם, כי הוא נמצא בצמרת של כמעט כל רשימה. השלישייה הפותחת, לטעמי, היא ג'יילן בראון, יאניס אנדטוקומבו וקוואי לנארד.
לנארד נכנס לדירוג הזה (שלדעתי, היסטורית ולמרות הפציעות הרבות, הוא אף מוביל אותו) לא רק בזכות מפעל חייו, אלא גם משום שהעונה, בגיל 34, הוא מציג עונת שיא: מוביל את הקליפרס בנקודות (27.8, שמיני בליגה, הממוצע הגבוה ביותר בקריירה שלו, ב־49.6 אחוז מהשדה), באסיסטים (6.3), בריבאונדים (3.7) ובחטיפות (2.0). סוחב את הקבוצה על גבו אחרי שורה של עזיבות – כולל ג'יימס הארדן באמצע העונה – ולמרות מכת פציעות בסגל.
לנארד הוא כוכב עצום. אין על כך ויכוח. יש לו שתי אליפויות, אחת מהן בטורונטו שנרשמה על שמו; שני תארי MVP של סדרת הגמר; פעמיים שחקן ההגנה של העונה; שש הופעות בחמישיות העונה (ראשונה ושנייה); שבע בחמישיות ההגנה; וספורטאי השנה של אסושיאייטד פרס ב־2019. הנתונים שם. הסטטיסטיקות גם. אבל הן אינן מספרות את הסיפור כולו. הוא היה רוצח שקט. שום שריר לא זז בפניו כשהוביל את השומר בדיוק לנקודה שממנה רצה לזרוק, בלי שליריב הייתה תשובה. בצד ההגנתי הוא היה מכונת ייאוש. לצפות בו היה לראות אמן בפעולה – אמן שמגרד ציפורניים על לוח כיתה אולי, אבל עדיין אמן.
החלמה מהירה
אחרי האליפות בטורונטו, ולאחר שקוואי הגשים את חלום ילדותו לשחק בלוס־אנג'לס קליפרס, חלה ירידה מסוימת בתפוקה. הסגל של הקליפרס לא התאים לאופי המשחק שלו. הוא הורגל לשתף פעולה עם טים דאנקן, אולי השחקן הכי פחות אנוכי בתולדות הענף, או להוביל קבוצה בעצמו בקנדה. בקליפרס נדרש לחלוק את הבמה עם פול ג'ורג' ובהמשך עם הארדן. זו הייתה בעיה משנית. הפציעות בברכיים צימצמו את מספר ההופעות, את כמות הדקות, את היעילות ואת מידת ההשפעה שלו.
3 צפייה בגלריה
נדרש לחלוק את הבמה. קוואי עם פול ג'ורג, ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן
(צילום: Kevin Jairaj-USA TODAY Sports)
הקאמבק אינו נובע רק מניהול רפואי מוקפד – הקליפרס איפשרו לו מנוחה ארוכה בעונה שעברה כדי שיחלים לחלוטין – או מבקרת עומסים של המאמן טיירון לו. הוא גם ביצע התאמות בסגנונו. במשך שנים היה המאסטר של אמנות כמעט אבודה ב־NBA: הזריקה לשתי נקודות. בעזרת עבודת רגליים ומבנה גוף חזק הצליח לייצר יתרון כמעט מכל מקום בתוך קשת השלוש. אלא שזהו סגנון שמעניש את מי שמתמיד בו, בעיקר שחקנים שמועדים לפציעות. בדרך כלל קיבל את שומר העל של היריבה ונאלץ לעבור דרך חסימות ומאבקי התשה כדי להתקרב לטבעת. כך קשה לשרוד לאורך זמן בלי לשחוק את הגוף.
היום הוא מנסה יותר זריקות מחוץ לקשת – שבע בממוצע למשחק לעומת 4.3 בקריירה – וגם קולע יותר מהן (2.6 לעומת 1.7 בעבר). האחוזים מעט נמוכים מממוצע חייו משלוש, אבל הסגנון החדש שוחק פחות. השינוי המשמעותי יותר הוא השימוש באתלטיות ובאינטליגנציית המשחק שלו – ובעיקר בהטעיות הכתפיים – כדי להגיע לקו 6.4 פעמים בערב (לעומת 4.6 בעבר) ולקלוע 5.8 מהן (4.0 בקריירה). מהעונשין הוא מדייק ב־90.4 אחוז – שיא אישי וארבע נקודות אחוז מעל הממוצע ההיסטורי שלו.
התחנה הבאה
מאז סוף נובמבר לנארד ברצף של 37 משחקים עם יותר מ־20 נקודות – הארוך בקריירה. הרצף כולל שלושה משחקים מעל 40 ונפץ אחד של 55. בתחילת ינואר העמיד ממוצע של 40 נקודות בחמישה משחקים, עם המספרים הקדושים 40/50/90 (עונשין, שדה ומהשלוש בהתאמה). רק שחקן אחד בהיסטוריה הגיע לכך לפניו: קובי בראיינט.
האיתותים לחזרה לצמרת הורגשו כבר בהופעות הפלייאוף המרשימות מול דנבר באביב האחרון (הקליפרס הודחו בשבעה משחקים). אלא שפרשת תשלומים מתחת לשולחן, לכאורה בניגוד לתקרת השכר, שהכניסה בונוס של 50 מיליון דולר לחשבונו, איימה להעיב על הקאמבק. התגובה הייתה אופיינית: פני פוקר. שוב, שריר לא זז. הוא פשוט העמיד מספרי קריירה.
למרות הנתונים והתארים, המסלול שלו נראה לעיתים מבוזבז. הסכסוך עם הספרס פירק כמה שנים של שושלת. הוא עזב את טורונטו מיד אחרי הזכייה באליפות, ולא מימש את הציפיות שנלוו למעבר לקליפרס. נותרה לו עוד שנה אחת בחוזה. בקליפרס מבינים שכבר קשה לבנות סביבו מועמדת לאליפות, ולכן ייתכן שיבחנו טרייד כל עוד ניתן לקבל תמורה ראויה.
לא ברור לאן יסכים להגיע, ולא ברור מה תהיה החבילה מנגד. מה שכן ברור הוא שכל קבוצה עם שאיפות תסכים לשלם 50 מיליון דולר עבור אחד מעשרת שחקני ההגנה־התקפה הטובים בתולדות הליגה.
