לני ווילקינס, אחד השמות הגדולים בתולדות הכדורסל האמריקאי, הלך לעולמו בגיל 88. ווילקינס, שנכנס להיכל התהילה של הכדורסל - כשחקן וכמאמן - נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות ה-NBA.
במהלך קריירת משחק שנמשכה 15 עונות, ווילקינס נבחר תשע פעמים לאולסטאר והוביל פעמיים את הליגה באסיסטים. הוא נודע כמנהל משחק אלגנטי עם אינטליגנציית כדורסל נדירה, ובשנותיו האחרונות כשחקן שימש גם כמאמן-שחקן - שלוש עונות בסיאטל סופרסוניקס ואחת בפורטלנד טרייל בלייזרס - לפני שעבר לאימון במשרה מלאה.
בשיאו כמאמן, הוביל ווילקינס את סיאטל לאליפות היסטורית בעונת 1978/79 - היחידה בתולדות המועדון - וזכה בתואר מאמן השנה ב-1994. לאורך הקריירה שלו רשם 1,332 ניצחונות כמאמן (השלישי בכל הזמנים) ועמד על הקווים של שש קבוצות שונות: סיאטל, פורטלנד, קליבלנד, אטלנטה, טורונטו וניו יורק. הוא נחשב גם למאמן הפעיל ביותר בהיסטוריה עם 2,487 משחקים. ב-1996 זכה במדליית זהב אולימפית כמאמן נבחרת ארה"ב באולימפיאדת אטלנטה.
קומישינר ה-NBA, אדם סילבר, ספד לווילקינס: "לני ווילקינס ייצג את כל מה שה-NBA שואפת להיות - שחקן בהיכל בתהילה, מאמן ענק ושגריר אמיתי של המשחק. ארבע שנים בלבד עברו מאז נבחר לאחד מ-75 השחקנים ו-15 המאמנים הגדולים בתולדות הליגה - כבוד שאין שני לו".
הכל בזכות הכומר
ווילקינס נולד וגדל בברוקלין, ניו יורק, כבן למשפחה קשת יום. אביו, נהג במקצועו, נפטר כשהיה בן חמש, ואמו עבדה במפעל ממתקים כדי לפרנס את המשפחה. הוא לא הצטרף לנבחרת בית הספר עד לשנתו האחרונה, אך כומר מקומי שזיהה את כישרונו פנה בשבילו לפרובידנס קולג’ - מהלך ששינה את חייו. ווילקינס הפך לכוכב הראשון של המכללה, פעמיים אול-אמריקן, והוביל אותה לגמר טורניר ה-NIT ב-1960.
ב-1960 נבחר ווילקינס בסיבוב הראשון של הדראפט על ידי סנט לואיס הוקס, שם הפך מיד לשחקן מוביל. בעונת 1967/68 סיים שני רק לוילט צ’מברלין במירוץ ל-MVP. שנה לאחר מכן עבר לסיאטל, שם פרח שוב והפך לאחד השחקנים המזוהים ביותר עם תחילת דרכה של הקבוצה.
ווילקינס היה מהראשונים ששילבו בין קריירת משחק לאימון. בראיון בעבר סיפר על המעבר: "בהתחלה סירבתי, לא חשבתי שזה בשבילי. אבל כולם תמיד אמרו שאני מאמן על המגרש, אז החלטתי לנסות. לא היה לי מה להפסיד".
לאחר פרישתו ממשחק, הפך ווילקינס למאמן במשרה מלאה והחזיר את סיאטל לקדמת הבמה. תחתיו רשמה הקבוצה שתי הופעות בגמר ה-NBA, וב-1979 הניפה כאמור את האליפות היחידה שלה. מאוחר יותר הוביל גם את קליבלנד, אטלנטה, טורונטו וניו יורק להופעות פלייאוף.
ווילקינס נודע לא רק בזכות היכולות המקצועיות שלו, אלא גם בזכות אישיותו. "הוא היה ג’נטלמן אמיתי, אדם נדיר באלגנטיות שלו וביכולת ההקשבה", ספד לו מאמן גולדן סטייט סטיב קר, ששיחק תחתיו בשנות ה-90. ריק קרלייל, מאמנה של אינדיאנה, הוסיף: "הוא עשה המון למען המקצוע - שיפר את תנאי הפנסיה, העלה את שכר המאמנים, וייצג אותנו מול הנהלת הליגה בכבוד ובעוצמה".
לאורך 32 עונותיו כמאמן, ווילקינס קבע שיאי NBA בכמות הניצחונות, ההפסדים והמשחקים, והיה הראשון לשבור את שיא הניצחונות של רד אאורבך. הוא סיפר אז בחיוך: "הדלקתי סיגר לכבוד רד - למרות שמעולם לא עישנתי בחיים - וכמעט נחנקתי, אבל זה היה מחווה למורה שלי".
ווילקינס היה אחד מחמישה אנשים בלבד שנכנסו להיכל התהילה של הכדורסל הן כשחקנים והן כמאמנים - יחד עם ביל ראסל, ג’ון וודן, טום היינסון וביל שארמן. מאוחר יותר, ב-2010, צורף גם כחלק מהצוות האולימפי האגדי של "דרים טים" 1992.
במהלך חייו לאחר הפרישה התגורר במדינה, וושינגטון, שם פעל רבות למען הקהילה. קרן הצדקה שהקים - "Lenny Wilkens Foundation" - גייסה מיליוני דולרים למטרות חינוך ובריאות באזור סיאטל.
ווילקינס נחשב לאדם צנוע, מאוזן ואנושי במיוחד. כפי שכתב עליו העיתונאי סם סמית’: "הוא לא הטביע, לא צרח, לא דרש תשומת לב. הוא פשוט שיחק, מסר, ניהל, ובנה קבוצות מנצחות. לא היה צריך לצעוק כדי שיכבדו אותו - הוא הרוויח את זה, יום אחרי יום".
