זו לא תקופה קלה להיות שופט ב־NBA. אתה מתמודד עם יחס חצוף ובוטה מהשחקנים, סופג ביקורות קשות מבעלים ומאמנים, והרשתות החברתיות קורעות אותך לגזרים על בדיקות ממושכות במסך, לפעמים על אירועים שנראים ברורים לגמרי לעין ואפשר להכריע בעניינם באופן מיידי. אבל השנה גרועה מתמיד: הפלייאוף מלווה בטענות חמורות על מצב השיפוט בליגה, ועם רובן קשה להתווכח.
הבסיס הוא המוסכמה לפיה הכדורסל בפלייאוף קשוח ואגרסיבי יותר, בטח לעומת חלק ממשחקי העונה הסדירה שמלאים בזריקות חופשיות וחדירות נטולות התנגדות. המחשבה של הקבוצות משתנה, כל כדור קריטי. הבעיה היא שהמבקרים בטוחים שהשופטים הפסיקו להתאים את עצמם לפיזיות הגוברת, עד כדי כך שהמשחקים בחודש האחרון עברו את הגבול מהבחינה הזו.
ישנן גם שריקות ברורות לחלוטין שמתפספסות ומשנות סדרות. כך קרה בסיבוב הראשון, כשהניקס ניצחו במשחק הרביעי בדטרויט ועלו ל־1:3, אך זה היה אמור להיות 2:2 אם טים הארדוויי ג'וניור היה מקבל זריקות עונשין על העבירה שביצע עליו ג'וש הארט בשנייה האחרונה. השופט הראשי הודה כי הצוות שלו טעה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. גם הטיפול שקיבל ניקולה יוקיץ' במשחק החמישי של דנבר מול אוקלהומה סיטי הוביל לרעש סביב השופטים. אבל לא מדובר במהלכים הנקודתיים האלו, אלא בהלך רוח כולל שאופף את ההחלטות, כאילו בליגה החליטו לשחרר את הרסן ולתת למשחקים לרוץ כמו שהם, ושמי שמרביץ חזק יותר ינצח.
הנה כמה דוגמאות לאיך שזה נראה: בשלב מוקדם בסדרה מול גולדן סטייט, מאמן מינסוטה כריס פינץ' רתח על ההתעלמות של השופטים ממה שעובר הסנטר רודי גובר: "הם מבצעים עבירות, דוחפים, מחזיקים ומתקלים אותו. הם פשוט מפוצצים אותו. הפלייאוף הזה עבר את הגבול בכל הנוגע לפיזיות"; המאמן מהצד השני, סטיב קר, קבע כי הליגה החליטה מלמעלה שרמת האגרסיביות בפלייאוף הנוכחי תהיה חריגה; מארק קיובן, עדיין קול בולט בדאלאס למרות צמצום מניותיו, האשים: "הבעיה היא שכל דבר ב־NBA נעשה בהגזמה. שחקנים משתמשים בכוח כתחליף לכישרון. אני תוהה מתי תהיה הקטטה הבאה, זה לא טוב לליגה".
ג'יילן בראון, שהגנת הניקס החזקה שלחו אותו ואת האלופה בוסטון הביתה, הוסיף מילים קשות: "זה כבר לא כדורסל, השופטים לא שולטים במה שקורה. אם היינו רוצים ללכת מכות, זה מה שהיינו עושים. אפשר ללכת מכות כדי לקבוע מי יעבור סיבוב".
יורדים להגנה
ראוי לציין כי בליגה כן ביצעו שינוי מוצהר אחד בכל הנוגע לשיפוט העונה, והכריזו כי יהיה יותר שיקול דעת לטובת ההגנה במהלכים בהם השחקן התוקף יוזם את המגע כדי לסחוט עבירה, דבר שהפך לחלק קבוע מהמשחק, כולל בזריקות רבות מחוץ לקשת. מי שהפך את זה לשיטה (ד"ש לג'יימס הארדן) הפסיק לקבל את השריקות. קשה לומר שזו הסיבה למה שרואים כעת, אלא רק חלק מהקו הכללי של יחס פחות חם כלפי השחקן התוקף, והתוצאה היא היבטים כמו ירידה בקצב המשחק וביעילות הקליעה עליהם מדברים בארה"ב.
יכול להיות שהאגרסיביות הזו הייתה עוברת חלק יותר אם השריקות היו אחידות, אבל זו משימה בלתי אפשרית בכדורסל. יש סוג מגע ששופט אחר מגדיר כעבירה ואחר מתעלם, יש רמה של פיזיות מתחת לסל שישנם צוותים שמוכנים לקבל – שלא לדבר על כך ששריקות מהעונה הסדירה נעלמו פתאום. יש גם משהו אי־אפשר לפתור במאה אחוז, כפי שהודה ארון גורדון מדנבר: "אם היו שורקים על כל עבירה, אז היו שורקים בכל התקפה". זה משחק פיזי, השאלה היא הרמה שהשופטים מאפשרים להגיע אליה.
אבל בזמן שהשחקנים והמאמנים רותחים, יש פרשנים שמודים שמדובר בהתפתחות חיובית. בעידן בו עודף השלשות הפך חלק ניכר מהעונה הסדירה למייאש, אוהדים רבים נהנים יותר מהקרבות הנהדרים של הפלייאוף, מתוצאות הגיוניות ולא מנופחות, מיריבויות אמיתיות שמזכירות את רגעי ההכרעה משנות השמונים והתשעים. זה גם סגנון, כפי שציינו בתקשורת האמריקאית, שסוגר פערים – כשצד אחד לא בורח במתקפה רבתי, הקבוצה הקטנה יכולה להשתמש בקשיחות שלה כדי להפתיע. גם זו סיבה לריבוי ניצחונות החוץ בפלייאוף השנה.
לפני 20 שנה נשרקו בממוצע 24.5 עבירות לקבוצה במשחק פלייאוף. לפני עשר שנים – 22.3. עכשיו אנחנו על 20.3. השופטים מתערבים פחות כדי שנראה יותר. אז למה דווקא כשהם מצמצמים פעילות, הסערה סביבם רק גוברת?
פורסם לראשונה: 01:30, 19.05.25
