פעם בשנה מתקבצים כוכבי הקולנוע הגדולים בעולם לטקס האוסקר בלוס אנג'לס - ערב השיא של המסך הגדול. גם לכדורסל יש את האוסקר שלו, האירוע הכי נוצץ בלוח השנה של ה-NBA: משחק האולסטאר, אליו מתקבצים 24 הכדורסלנים הטובים בתבל. השנה, כדי להפוך את ההקבלה להוליווד למושלמת, האולסטאר אפילו ייערך בלוס אנג'לס. בתפקיד גל גדות: דני אבדיה.
הפורוורד של פורטלנד רשם את הישג השיא בקריירה שלו כשנבחר למשחק היוקרתי - הישראלי הראשון שעושה זאת כמובן. לא משנה מה יקרה בהמשך, את הכבוד הזה אף אחד לא ייקח לו לעולם.
אמנם בעשור האחרון, במיוחד לאור ריבוי הפציעות, מידת התחרותיות ירדה והמשחק חזר להיות משחק ראווה כפי שהיה בימים הראשונים - המחמירים יקראו לזה קרקס - דבר שעורר ביקורת גדולה על השחקנים ואילץ את הליגה לערוך מספר שינויים כדי לשמור על העניין. כפי שנראה מיד, זה לא ממש הצליח, אבל השורה התחתונה לא השתנתה: לשחק באולסטאר זו אחת מפסגת השאיפות של כל כדורסלן בעולם. ועכשיו, גם לנו סוף סוף יש נציג בחגיגה.
תתפלאו, פעם זה היה משחק תחרותי
האולסטאר הראשון נערך בבוסטון גארדן ב-1951, חמש שנים לאחר שהליגה נוסדה. הקונספט אז נחשב אמיץ, חתרני - וגם מסקרן. לא פחות מ-10,000 צופים הגיעו לאירוע (מספר יחסית חריג לימים ההם) וראו הקבוצה של המזרח מנצחת את המערב 94:111.
ב-1976 הוחלט להוסיף את תחרות ההטבעות, שעם השנים הפכה לאחד מאירועי הדגל במה שהתקבע כ"סופ"ש האולסטאר" וסיפקה מספר רגעים בלתי נשכחים. הזוכה הראשון היה ג'וליוס ארווינג, דוקטור ג'יי, אחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים. בשנות ה-80 קיבלנו קרבות נהדרים בין דומיניק ווילקינס למייקל ג'ורדן הצעיר, ועוד תחרות שנכנסה לפנתיאון היא זו מ-2000, כשווינס קרטר איתגר את כוח המשיכה עם ריחופים מדהימים.
ב-1986 הוכנסה תחרות נוספת לסופ"ש האולסטאר - תחרות השלשות. בשלוש השנים הראשונות לארי בירד לא נתן לאף אחד להתקרב עם שלוש זכיות רצופות, אך מאז 2008 לא קרה שאף שחקן זכה במשך שנתיים רצופות, אפילו לא גדול הקלעים בדור הנוכחי - סטף קרי.
ובחזרה למשחק הכוכבים. כדי להבין עד כמה המשחק הזה היה יוקרתי, צריך לחזור אחורה. הרבה אחורה, אל תקופה שבה עצם הבחירה לאולסטאר הייתה חותמת רשמית לגדולה, ו-48 הדקות עצמן נתפסו כזירת מאבק של ממש. קרים עבדול-ג'באר, ששיחק ב-19 אולסטארים בין 1970 ל-1989, זוכר עולם אחר לגמרי: עולם שבו שחקנים ניסו לחסום זה את זה, שמרו, הזיעו – ובעיקר רצו לנצח. “שיחקתי כדי לנצח", סיפר, "אבל גם רציתי להיראות טוב תוך כדי".
הכסף אז היה כמעט זניח. אלפי דולרים בודדים למנצחים, קצת פחות למפסידים. אבל המשמעות – היא הייתה אדירה. “אל תתעסקו עם הכסף שלי”, אמר אז קוני הוקינס, והמשפט הזה סימל דור שלם: לא משנה כמה אתה מרוויח בעונה, באולסטאר לא מפסידים בכוונה.
בשנות ה-80 המשחק קיבל ממד נוסף. אייזיאה תומאס ומג’יק ג’ונסון הבינו שהאולסטאר הוא לא רק תחרות - אלא גם הצגה. הם תיכננו מהלכים, חשבו על רגעים, רצו לרתק קהל שב-NBA עדיין ניסו למשוך. בניגוד להיום, ההצגה נבנתה על בסיס תחרות אמיתית. "כדי שהיצירתיות תעבוד", אמר תומאס, "אתה צריך יריב שמשחק הגנה אמיתית".
וזה עבד. ה-NBA ביססה לעצמה מוניטין של הליגה הטובה בעולם. משחק ששואב את הקהל, כזה שעולה על מקביליו בפוטבול, בייסבול והוקי. באמצע שנות ה-80 הגיע ג'ורדן והרים את הרף עוד יותר. הנוכחות שלו הפכה כל משחק אולסטאר למאבק אגו יוקרתי: מי ינצח, מי ייקח את הכסף, מי ייצא גדול יותר. גרנט היל תיאר זאת בפשטות: "הטון היה ברור – מתחרים. הולכים לנצח".
במשך שנים האולסטאר סיפק משחקים מותחים ודרמטיים, והשחקנים נתנו הכל כדי לנצח. מעבר לכך, זו הייתה הזדמנות של השחקנים הצעירים להוכיח שהם שייכים לרמות הגבוהות במעין הצהרת כוונות לשנים הבאות. וזה ממש לא היה קל. ב-1985, שנתו הראשונה של ג'ורדן ב-NBA, שחקנים ותיקים ובראשם אייזיאה, רצו להעביר את הרוקי הצעיר סדרת חינוך שבחלוף השנים נקראה "ההקפאה". שחקני קבוצתו לא מסרו לו בעוד שחקני הקבוצה היריבה שמרו עליו באופן הדוק. זה הסתיים עם 7 נקודות בלבד עבור הוד אוויריותו וזריקת מוטיבציה שתידלקה אותו במשך כל הקריירה.
עם השנים האולסטאר הפך למשהו הרבה יותר מעוד ערב נוצץ בלוח השנה. הוא היה הצהרה. במה יוקרתית שבה השחקנים הגדולים בעולם לא רק הציגו יכולת – אלא התחרו באמת. זה היה הרגע שבו האגו, הכבוד והכסף נפגשו על הפרקט, ויצרו משהו שנראה כמו כדורסל, אבל הרגיש כמו אירוע היסטורי.
אבל אז, לאט-לאט, משהו השתנה.
הגנה היא מילה גסה
ה-NBA גדלה. התרחבה. הפכה למותג גלובלי. האולסטאר כבר לא היה רק משחק – אלא סוף שבוע שלם של תוכן: תחרויות, סלבריטיז, הופעות, הפקות גרנדיוזיות. ההצגה תפחה, והמשחק עצמו החל להתכווץ. מה שהיה פעם שיא של 155 נקודות (וגם זה אחרי הארכה כפולה) הפך לבדיחה סטטיסטית, כשקבוצות חוצות בקלילות את רף ה-180 וה-190 נקודות – בלי שמץ של הגנה.
הרגע הסמלי אולי הגיע ב-2017: יאניס אנדטוקומבו דהר לדאנק מהדהד, וסטף קרי – השומר היחיד מולו – פשוט נשכב על הפרקט, כיסה את האוזניים ועצם עיניים. לא תחרות. קומדיה פיזית. רגע ויראלי מושלם, וכדורסל? כמעט שלא.
כך הפך משחק האולסטאר ממעמד יוקרתי, כזה ששחקנים חיכו לו כל השנה, למופע בידור שבו איש לא באמת בודק את התוצאה פרט למהמרים. עבור הדור הנוכחי, המשחק כמעט חסר משמעות. לא צריך אותו כדי למכור את הליגה, לא צריך לנצח בו כדי לבסס מעמד. הכול כבר נמכר.
ובמובן הזה, האולסטאר הוא אולי הקורבן הגדול ביותר של הצלחת ה-NBA. אירוע שנולד מתוך תחרות וכבוד, הפך למוצר מלוטש, עתיר אפקטים – אך ריק מתוכן ספורטיבי. השאלה הגדולה כבר אינה אם אפשר להחזיר את האש של פעם, אלא האם למשחק הזה יש עדיין משמעות בעולם שבו הכל כבר הושג.
מי בוחר, מי משחק
ב-24 השנים הראשונות עיתונאים ושדרני ספורט קבעו את החמישיות הפותחות של כל קונפרנס – מזרח ומערב – יחד עם עוד שלושה שחקני ספסל, בעוד מאמנים השלימו את שאר הסגל. החל משנת 1975 האוהדים היו אלה שקבעו את החמישיות הפותחות של שתי הקבוצות, דבר שנמשך במשך 52 שנה, עד שב-2017 הוחלט שההצבעות יתחלקו בצורה הזו: 50 אחוז הקהל, 25 אחוז השחקנים ו-25 לעיתונאים.
שנה לאחר מכן הוחלט שלכל קבוצה יוקצה קפטן (שנבחר בידי הקהל, עיתונאים ושחקנים) שיבחר את שחקני הקבוצה שלו, ממש כמו כוחות בשכונה, בלי קשר לקונפרנס.
השנה השיטה שונתה שוב, לשלוש קבוצות של שמונה שחקנים – שתי קבוצות ואמריקאיות ואחת בינלאומית. הקהל, העיתונאים והשחקנים בוחרים את החמישיות, המאמנים את משלימים את הסגל, ובמקרה של מחסור/עודף בשחקן זר, הקומישינר, אדם סילבר, מחליט מי השחקן שייכנס במקום.
ואיך יעבוד הפורמט של אולסטאר 2026, שייערך ב-15 בפברואר באל.איי? שלוש הקבוצות יתחרו אחת בשנייה בשלושה משחקים בני 12 דקות, כאשר השתיים שיסיימו במאזן הטוב ביותר ייפגשו למשחק גמר (במקרה של שוויון במאזן, זהות העולה לגמר תיקבע על-פי הפרש סלים).
השנה אבדיה יהיה חלק מהנבחרת הבינלאומית, לצד כוכבי על כמו ניקולה יוקיץ' ולוקה דונצ'יץ'. הוא נבחר כאחד משחקני הספסל על ידי מאמני המערב, חותמת רשמית לכך שהוא אחד השחקנים הגדולים בתבל. האם למשחקים יהיה ערך תחרותי? לא בטוח. אבל בינינו, את מי זה מעניין? דני באוסקר – סליחה, אולסטאר - וזה כל מה שחשוב.
