אחרי הלילה, לוח התוצאות של הסיבוב השני בפלייאוף ה־NBA הציג מציאות משונה: אחרי 16 משחקים במסגרת חצאי הגמר האזוריים, 11 משחקים הסתיימו בניצחונות חוץ (אחרי שנרשמו עוד 18 כאלה בסיבוב הראשון). ראשית כל, מדובר בנתון שמחזק את הקביעה שקבוצות הצמרת במזרח ובמערב צמודות מתמיד ברמתן בגלל מצבור הכישרון העצום בליגה, אבל מעניינת יותר השאלה – אחרי שהן נלחמו על השגתו במשך עונה שלמה, האם יתרון הביתיות כבר לא משמעותי?
הרי לא מדובר באולמות קרים ומנוכרים כמו בוושינגטון, למשל. הניקס יצאו בדילוגים מלוע הר הגעש בבוסטון, שם הדהימו פעמיים את האלופה, ואז התפרקו בבית במשחק השלישי, דווקא כשהגארדן מוטרף מתמיד באוהדים שפתאום מרגישים שאליפות היא אפשרות ריאלית; אינדיאנה נראתה נפלא בשני המשחקים שבהם ניצחה בקליבלנד, וטייריס הליברטון הצהיר: "אני תמיד אומר שסדרה לא מתחילה באמת עד שמישהו מנצח בחוץ. אז הנה, עשינו את זה פעמיים". ואז אצלם באולם, במדינת הכדורסל האדוקה ביותר בארה"ב שהפכה את הענף לדת, הדחיפה לא נתנה לפייסרס דבר והם לא תיפקדו בניסיון הראשון (בשני כבר עלו ל־1:3).
3 צפייה בגלריה
דנבר נגררה להארכה בדרך לניצחון ביתי. גורדון מול גילג'ס אלכסנדר
(צילום: Isaiah J. Downing/IMAGN IMAGES via Reuters Connect)
כלומר, אי־אפשר לומר, כפי שנוהגים מתנשאים מענפים אחרים, שאין בכלל ביתיות ב־NBA כי האווירה סטרילית ומנומסת – ישנם מקומות, במיוחד במה שנותר מהפלייאוף הזה, שבוערים מתשוקה, ובשלבים האלה של העונה הלהט רק מתעצם.
למה להתאמץ
גם במערב, כל הקבוצות הנותרות כבר רשמו לזכותן ניצחון חוץ. למעשה, כל ארבע הסדרות נפתחו בהפסד של הקבוצה הביתית, הפעם הראשונה שזה קורה בפורמט הפלייאוף הנוכחי; זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה קבוצות החוץ מנצחות בשישה משחקים רצופים לאורך שלושה ימים; חמשת המשחקים האחרונים בסדרת הסיבוב הראשון בין הניקס לדטרויט (2:4) הסתיימו בהפסד של המארחת; על פי הפודקאסט "בקדור", מאז 2018 (לא כולל עונת הבועה) לא נרשמו בפלייאוף יותר מ־60 אחוזים של ניצחונות ביתיים, סף שקבוצות הליגה עברו די בקביעות לאורך הדורות; זה ניכר גם בעונה הסדירה, שבה נרשם נתון נמוך למדי של ניצחון ביתי ב־54 אחוזים מהמקרים בלבד, מה שקרה כבר בארבע מחמש העונות האחרונות.
אין ספק שהעניין גדל כאשר נעלמת ההרגשה שמשחקים מסוימים מוכרעים מראש, כשיודעים שהכל יכול להיות. רק שבמקרה כזה – האם מאבקי דירוג בכלל חשובים, או שכל מה שמשנה כעת הוא להגיע לפלייאוף ולהסתדר משם? כי תיאורטית, אם מפריזים בפיתוח המחשבה הזו, קבוצות יכולות להוריד את האינטנסיביות בחודשיים האחרונים של העונה הסדירה כדי להגיע בריאות, כל עוד הן בעמדת כניסה לפלייאוף.
הכל בגלל השלשות?
אבל זה עדיין רחוק ומופרך. אין קבוצה שלא תעדיף לשחק כמה שיותר בבית ברגעי ההכרעה, לתת לאוהדים משהו להגיע בשבילו. ולכן כדאי לחזור לשאלה המרכזית. מאמן גולדן סטיב קר עונה עליה בבירור: "אני לא יודע אם יתרון הביתיות עדיין חשוב", הוא אמר לאחרונה. ואז גם הסביר. למקרה שתהיתם, הנה עוד משהו שאפשר להאשים בו את עידן השלשות ב־NBA.
"פעם זה היה משחק חפירות של סלי 2", הסביר קר. "השלשה היא משתנה חשוב. הכל יכול להשתנות במהירות בזכותה. בעבר, ליריבה לא היה הרבה סיכוי להתחמם ולהפוך את המומנטום של המשחק". דייויד אדלמן, המאמן הזמני של דנבר, מחזיק בדעה דומה: "לא רק שהשלשות הפחיתו את חשיבות יתרון הביתיות, אלא שהן גם הסיבה לכך שאנחנו רואים יותר משחקי פלייאוף שמסתיימים בהפרש גבוה. יש קבוצות שתופסות יד וצולפות 20 שלשות במשחק, וההתמודדות יכולה לצאת מהר מאוד משליטה".
ובראיון ל־AP אחרי הניצחון הביתי בהארכה על אוקלהומה סיטי במשחק השלישי בסדרה, אדלמן הוסיף עוד היבט שלדעתו מנטרל את כוחם של האולמות הביתיים ביותר: "השחקנים של היום חסינים לרעש. אולי זה בגלל שהם גדלו אחרת, בליגות ילדים ונערים רציניות יותר שכללו הרבה נסיעות. קיים סיכוי נמוך יותר שהם ירגישו מתוחים במשחקי חוץ".
אם חוזרים לשלשות – הקבוצה שקולעת יותר כאלה, ולא רק בפלייאוף, מנצחת בכשני שלישים מהמשחקים, נתון שאי־אפשר להתעלם ממנו. אמנם הנטייה הסטטיסטית מראה שהקבוצה הביתית קולעת טוב יותר מבחוץ, אבל זה לא קורה בפער גדול, ובפלייאוף ראינו את ההפך המוחלט: בשני המשחקים שפתחו את הסדרה מול הניקס בבוסטון, הסלטיקס השליכו כדורים בלי כתובת, ואפילו קבעו בראשון שיא פלייאוף שלילי של 45 שלשות מפוספסות (15 מ־60). רק כשהגיעו לניו־יורק היד התאפסה והאלופה לקחה משחק.
יהיה מרחיק לכת לומר שאין יותר חשיבות לביתיות בפלייאוף. אבל היא הולכת ונשחקת, מפנה את מקומה לכישרון ומנטליות. וזה הופך את העסק למרתק יותר.
פורסם לראשונה: 01:30, 13.05.25
