בהקפה הזו במרוץ החימוש האירופי הפועל ת"א הפסידה. למרות הצעה גבוהה מאוד שהגישה לנייג'ל הייז־דייויס, ה־MVP של הפיינל־פור בעונה שעברה חתם בפנאתינייקוס עבור סכום שעל פי הדיווחים עומד על 10 מיליון דולר לשנתיים וחצי. יותר כסף מאשר ב־NBA (פיניקס שילמה לו 2 מיליון דולר לחצי עונה), יותר דקות מאשר ב־NBA (7.2 בממוצע ב־27 הופעות), יותר כבוד מאשר ב־NBA, בתור מי שהצטיין בפנרבחצ'ה וחזר ליבשת כדי לתת דחיפה לפאו.
לפחות זו הייתה התקדמות לעומת הסיבוב הראשון של הפורוורד בליגה הטובה בעולם, אז שותף בתשעה משחקים במדי הלייקרס, טורונטו וסקרמנטו ב־2017/18. בגיל 31, סביר להניח שהייז־דייויס יבין עכשיו את הרמז – הפערים בין הצטיינות ביורוליג לבין השתלבות ב־NBA פשוט עצומים, הולכים וגדלים, ולא תמיד זה קשור באיכות של השחקן. הוא רק שם נוסף ברשימה ארוכה.
מספיק לבחון את השחקנים שזכו בתואר מצטייני העונה ביורוליג ב־15 השנים האחרונות כדי להבין את המגמה. בחלק מהמקרים הם הגיעו כסטארים, לפעמים לפני הפריצה, אבל התוצאות היו דומות. מילוש תאודוסיץ' הענק (אולימפיאקוס, 2010) החזיק עונה אחת לא רעה כשחקן משלים בקליפרס לפני שנפלט חזרה ליורוליג; ואסיליס ספאנוליס (אולימפיאקוס 2013) ערך 31 הופעות שוליות ביוסטון; ננדו דה קולו (צסק"א, 2016) חימם ספסלים בסן־אנטוניו וטורונטו; סרחיו יול (ריאל מדריד, 2017) נבחר בדראפט על ידי דנבר אבל לא הגיע כלל לליגה; סשה וזנקוב (אולימפיאקוס, 2023) יצא בשיאו, מיד לאחר אותה עונה, וסקרמנטו הפכה אותו לשחקן רוטציה חסר משמעות עד שברח חזרה ליוון תוך חצי שנה. אנדריי קירילנקו וניקולה מירוטיץ' עשו זאת אחרי שכבר הצטיינו ב־NBA ולא שייכים לדיון הזה. לוקה דונצ'יץ' הוא דיון בפני עצמו.
ויש את יש מי שהפועל ת"א כן השיגה: ואסיליה מיציץ', ה־MVP עם אנאדולו אפס ב־2021, הוא אחד מהשחקנים הגדולים והמשפיעים בתולדות היורוליג. ב־2023 הוא החליט להגשים סוף־סוף את החלום. אבל באוקלהומה סיטי הוא יובש, בשארלוט קיבל הזדמנות אמיתית במשך כמה חודשים, היה סביר ואז שוב נדחק לאחור, ובעונה שעברה סיים את הסיבוב אחרי חמש הופעות משפילות למישהו במעמדו במדי פיניקס. כל השמות האלה לא לבד, היו עוד ענקים כאלה שהמציאות היכתה באכזריות.
אמריקה לא מחכה
בואו נדבר קצת על סיבות. ראשית, עופר ינאי ובעלים עשירים אחרונים מתחרים ביניהם בהקפצת המשכורות, שמתנפחות עם השנים. שחקן שמגיע מאירופה צריך להתאזר בסבלנות כדי להשתלב ב־NBA, כשבינתיים המשכורת שלו היא של ילד מתחיל. ישנם כאלה שלא מוכנים להתחיל מחדש – כלכלית ומקצועית – ומהר מאוד מזנקים על סכומים שלא היו מרוויחים בארה"ב וחוזרים למקום שבו הם מלכים. הייז־דייויס, למשל, ויתר מיד לאחר שהועבר למילווקי בטרייד ושוחרר. האם היה יכול להילחם על חוזה אחר? אין לדעת. מה שבטוח הוא שהפיתוי האירופי היה גדול מכדי לוותר, והרבה יותר קל.
2 צפייה בגלריה
הבין על בשרו את הפערים הבין יבשתיים. נייג'ל הייז-דייויס
(צילום: : WU ZHIZHAO/ Getty Images)
הזווית המקצועית, מן הסתם, היא המשמעותית ביותר. הסגנונות של ה־NBA והיורוליג כל כך שונים, שלפעמים לא בטוח שמדובר באותו ענף. לא מדובר בהכרח ברמה, אלא בדגשים. ב־NBA האתלטיות מדברת חזק, לצד הפיזיות, המהירות והקליעה משלוש. באירופה מלמדים איך למסור ולשמור, משתמשים יותר בראש, מקדמים חוכמת משחק ותחכום. ההבדלים הללו תמיד היו קיימים, אבל הם התחדדו בדור האחרון, הכישרוני ביותר בתולדות ה־NBA.
שחקן כמו הייז־דייויס מתעלה ביורוליג כי אין שם רבים כמוהו. ב־NBA, אין לו שום ייחוד אתלטי או קליעה יוצאת דופן שיבטיחו לו מקום כסמול־פורוורד, והוא קטן מדי (2.01 מטר) בשביל לשחק כפאוור־פורוורד רציני. לא מעט מהשמות בכתבה סבלו מבעיה דומה, מאחר שהרכזים האירופיים – כמו במקרה מיציץ' – נוטים להיות נמוכים וחלשים יותר פיזית מהאמריקאים, וב־NBA יש הרבה יותר פתיחות לגארד שצולף וחודר בעוצמה לסל מאשר למוסר המבריק שיודע לנהל משחק. אם לוקחים כדוגמה שני אירופים בלי ניסיון יורוליג שמשחקים העונה כרוקים בברוקלין, נולאן טראורה מקבל בחודשים האחרונים את הקרדיט על חשבון בן שרף בזכות יכולת הקליעה שלו, למרות שהישראלי הוא רכז קלאסי יותר.
מה שמוביל אותנו למאמנים – ב־NBA מאמנים כיום שלושה אירופים, ג'ורדי פרננדס הספרדי בברוקלין, דרקו ראיאקוביץ' הסרבי בטורונטו ותומאס איסאלו הפיני בממפיס. שני הראשונים מאמנים כבר 15־20 שנה בארה"ב ולא חושבים במונחי יורוליג, האחרון הגיע לפני שנה וחצי ולא יכול לשנות לבדו את הליגה. אין שם אנשי מקצוע שמכבדים את הסגולות של מצטייני היורוליג, והמאמנים תמיד יבחרו בנוח ובמוכר. עוד גארד אגואיסט שקופץ לשמיים, עוד שומר קולע שלשות שבעיקר מחכה בפינה.
האירוניה היא שהאירופים ניצבים בקביעות ברשימת השחקנים הטובים ב־NBA בעשור האחרון – אבל הם חריגים. דונצ'יץ', ניקולה יוקיץ', ויקטור וומבניאמה, יאניס אנדטוקומבו ואפילו דני אבדיה מתבלטים כי התפתחו מעבר לסט היכולות האירופי מבחינה פיזית, או שהייחוד שלהם קיצוני מבחינת מכלול הכישורים. כל השאר? לא משנה מה עשית באיזה פיינל־פור נידח באתונה – ארה"ב לא מחכה.
