הכדורסל הישראלי געש בקיץ, ולא פלא: שורה של שחקנים מוכשרים, שהיו אמורים להיות בורג משמעותי בקבוצות ליגת העל, בחרו לעזוב את ארץ הקודש לטובת קריירה במכללות שלצידה גם הר של מזומנים. שחקן כמו רון ציפר, למשל, קיבל 600 אלף דולר בעונה – סכום אסטרונומי שעליו היה יכול רק לחלום עליו כששיחק בישראל. עומר מאייר גרף חצי מיליון דולר ואיתן בורג 350 אלף דולר. אבל לצד הכסף הגדול, הפינוקים והמעטפת המקצועית הנוצצת של כדורסל המכללות האמריקאי, חלקם, יחד עם ישראלים אחרים שנדדו לארה"ב, כמעט לא רואים פרקט.
"באופן כללי לא פשוט להשתלב בשנה הראשונה", אומר יובל שחם מסוכנות Uvision, שאחראי על לא מעט מהמעברים שעשו השחקנים הישראלים למכללות. "למרות שעל פניו האמריקאים פחות טובים מהשחקנים שלנו, הם יותר אתלטים, פיזיים ומהירים. והפער הזה, לפחות בהתחלה, הוא משמעותי. אז לוקח זמן להתאפס, בטח למי שמשחק במכללות הגדולות, כי שם, בנוסף לכל היתרונות שיש לאמריקאים, הם גם יותר כישרוניים".
5 צפייה בגלריה
הסיטואציה שלו שונה. מאייר
(צילום: Justin Casterline / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
שחם מייצג את נועם דוברת (אוניברסיטת מיאמי) ואת ציפר (LSU) – שניים שהיו יכולים לשחק 20־25 דקות בקבוצה בליגת העל, אבל בארה"ב זה לא המצב כרגע. "רון סבל מפציעה שהגבילה אותו לשבועיים וזה גרם לו לאבד מומנטום. שחקן אחר לקח את המקום שלו ברוטציה. הוא נלחם עכשיו על הדקות", מסביר שחם את המצב של ציפר. על דוברת הוא מוסיף: "נועם נמצא כרגע בתפקיד של הרכז המחליף של טריי דונלדסון, אחד השחקנים הכי טובים במכללות. אבל הייתה לו פציעה בכתף והוא לא שיחק בהתחלה, זה גם עצר אותו".
דוברת וציפר הגיעו למכללות בגיל מבוגר ביחס לשחקנים שאיתם הם מתחרים על דקות. זה לא נותן להם יתרון?
"הכל זה עניין של ניסיון בארה"ב, הגיל שלך כשאתה מגיע לקולג' פחות משמעותי".
אירופי מול אמריקאי
ניסיון זה היבט אחד, אבל בסוף אתה צריך לספק את הסחורה כשאתה מקבל הזדמנות. לדוגמה, מי שצפה בדוברת משחק ראה שהוא לא משוחרר. גם מספר הזריקות שלו הוא מינימלי, ובצורה הזאת קשה לקבל אמון מהמאמן. באופן כללי, ההרגשה היא שהישראלים לא משחקים מספיק "אמריקאי" – לא מעזים, לא זורקים, לא סוליסטים, משחקים את "הכדורסל האירופי והנכון", שלא כל כך תואם את הסגנון.
שני ישראלים שדווקא הבינו את העניין ואימצו לעצמם מנטליות אמריקאית הם עופרי נווה (מכללת אוראל רוברטס) ויואב ברמן (קווינס), שמשחקים כבר כמה שנים בארה"ב. "יואב נותן עונה נהדרת בקווינס, קולג' בינוני בליגה הראשונה (D1), ובשנה הבאה כבר יהיו לו הצעות בלא מעט כסף ממכללות גדולות. גם עופרי באותה סיטואציה. שניהם מכירים את ארה"ב, חוו הרבה. היו להם עונות ששיחקו יותר, עונות ששיחקו פחות. הם יודעים איך להתנהל בסביבה ובמערכת אמריקאית", מספר שחם.
הסברה המרכזית היא שלשחקנים שמגיעים מאירופה כאנונימיים עדיף להתחיל בקולג' קטן, לתת עונה טובה מבחינת מספרים, ובקיץ המכללות הגדולות עם הארנקים השמנים כבר יחטפו אותם. קחו לדוגמה את יובל לוין, תגלית העונה שעברה בליגת העל, שחתם בפרדו פורט וויין, מכללה ברמה בינונית, בדיוק מהסיבה הזאת. הוא העדיף אותה על פני אוניברסיטאות חזקות יותר כמו סטנפורד, וילאנובה, קולורדו וסן־דייגו, שהציעו לו תפקיד פחות משמעותי. מה שקנה אותו בפרדו פורט וויין היה שיחה עם המאמן, שהבטיח לו כי יהיה שחקן מרכזי. בפועל, במשחקים מול יריבות נוחות הוא מקבל כ־18 דקות, במשחקים נגד יריבות איכותיות – פחות.
שחקנית העבר ואמו של לוין, רינץ זלץ־לוין, מספרת על הקושי המקצועי: "בגלל הרצון של כל השחקנים להרוויח יותר בשנה הבאה, הם חושבים בעיקר על עצמם ועל הסטטיסטיקה האישית. אז הגארדים שעם הכדור כמעט לא מוסרים ומחפשים לעשות נקודות".
הצתה מאוחרת
שחם מתייחס גם לבעיה נוספת: חלק מהישראלים חתמו בקולג'ים גדולים והגיעו ללא תיאום ציפיות למעמדם. "אני לא יכול לשפוט אף שחקן על החלטה שלו לחתום במכללה גדולה. בסוף הכסף הוא גדול", הוא אומר. "צריך להבין שמכללות זה מיני קריירה בתוך קריירה גדולה. ארבע שנים שאתה יכול להחליף קבוצה כל קיץ. צריך לדעת לקבל החלטות, בין אם כלכליות או מקצועיות, שתהיה לך אסטרטגיה. יש כאלה שחשוב להם הכסף, יש כאלה שהמיקום של המכללה חשוב, ולאחרים הלימודים עצמם".
שחם מצביע על עוד נקודה מעניינת: "חלק מהשחקנים הישראלים שיצאו בקיץ למכללה בארה"ב כחלק מהטרנד התייחסו לזה כאילו הם מצטרפים לעוד קבוצה, אבל זה אירוע לחיים. אתה עובר מדינה, רחוק מהבית והמשפחה. צריך לעשות לזה הכנה. חלקם התחילו את התהליך ביוני־יולי, כי ככה זה בארץ, אבל בארה"ב זה מאוחר מאוד ויש לזה השפעה מקצועית. אתה מגיע לפעמים כהחתמה האחרונה של הקולג', ואז המעמד שלך נפגע ולפעמים גם נשאר פחות כסף לשלם לך".
מאייר בליגה משלו
מי שהסיטואציה שלו שונה משאר הישראלים הוא עומר מאייר, שאמנם לא זוכה ל־30 דקות כל ערב, כפי שחלק ציפו, אבל הוא בהחלט שחקן רוטציה משמעותי בפרדו – קבוצה המדורגת ראשונה בכל ארה"ב. "עומר רואה את הקולג' כתחנת מעבר לשלב הבא", מספר סוכנו, נדב מור. "המעבר לפרדו היה מהלך אסטרטגי, ולא מחשבה של שחקן שתקוע בישראל ואומר לעצמו: 'אלך לקולג', גם ארוויח יותר וגם זו תהיה חווייה'. כל ההצעות שהיו לעומר היו מהטופ של המכללות".
5 צפייה בגלריה
"קיבל החלטה שבינתיים מוכיחה את עצמה מעל ומעבר". מאייר
(צילום: Brandon Sumrall / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
על האכזבה בישראל מכך שמאייר, שעזב את מכבי ת"א והצטיין בקיץ בנבחרות הנוער והעתודה, הוא לא הכוכב של הקבוצה, אומר מור: "אף אחד לא הבטיח לו 30 דקות, זאת לא הייתה המטרה. כשהוא החליט ללכת לקולג' מספר 1, עם הרכז מספר 1 באמריקה (בריידן סמית'), הוא ידע שזה לא יהיה ככה. היה ברור שלוקח זמן להיכנס לקצב, להבין את המשחק במכללות, את המערכת. בפרדו יש מאמן שנמצא 20 שנה בתפקיד, החמישייה הראשונה מורכבת משחקנים שזו השנה הרביעית שלהם בפרדו. יש רוטציה קבועה ולעומר יש תפקיד ברור. ככל שימשיך להתקדם ולהתפתח כשחקן דברים טובים יקרו".
הוא מאוכזב מהסיטואציה?
"עומר קיבל החלטה שבינתיים מוכיחה את עצמה מעל ומעבר. הוא מאושר. קם כל בוקר עם חיוך על הפנים ובא לטרוף, שזה הכי חשוב. פרדו זה באמת מקום שעד שלא רואים אותו ומרגישים אותו, אי־אפשר להבין. בנוסף, רואים את היחס שהוא מקבל ברשתות, גם מהאוהדים אבל חשוב מכך מעיתונאים שמסקרים את כדורסל המכללות. מתחילים לדבר עליו כיורש של בריידן סמית' בעונה הבאה, וזה לא צחוק. בריידן הוא הרכז הכי טוב במכללות".
פורסם לראשונה: 01:30, 25.11.25
