גמר פלייאוף ה־NBA של 2025 יצר משוואה חדשה ומהפכנית בליגה. זה היה הנוקאאוט הסופי לפרויקטים גרנדיוזיים של קבוצות כוכבים, שלושה סופרסטארים שמוקפים בכל הנגריות של קיבוצי הצפון בניסיון לקחת אליפות יחד.
אוקלהומה סיטי ואינדיאנה הראו לנו את הדרך האחרת: סגלים עמוקים מאוד, עם שחקנים מובילים ברורים אבל גם מספר גדול של שחקני רוטציה איכותיים, שכולם יודעים לשחק חזק בהגנה ומסוגלים להיות האקס פקטור בכל משחק נתון. העומק הפך למלך של ה־NBA, ואם תבנה רוטציה יפה של עשרה שחקנים ברמה גבוהה, בדרגות משתנות של יכולת, תגיע רחוק.
הניקס למדו זאת היטב: הם בנו את החמישייה שנראית כאיכותית בליגה, אבל לא החזיקו מעמד עד סוף הפלייאוף בעונה שעברה כי השמות הגדולים כמעט לא ירדו מהפרקט; השנה, עם הגדלת הרוטציה, יש להם כבר את גביע ה־NBA ביד.
על פניו, מדובר בדרך הבריאה והנכונה ביותר להרכיב קבוצת כדורסל. אבל יש לשיטה הזו גם רובד בעייתי. היא מאפשרת להתמודד עם פציעות, אפילו ממושכות, בזכות הכלים הרבים שבסגל, אבל היא מאבדת את כל הרלוונטיות שלה ברגע שהעוגנים הבכירים יוצאים מהמשוואה. כשזה קורה, מקבלים את אינדיאנה של 2024/25 מול אינדיאנה של 2025/26.
הפייסרס, שלפני חצי שנה היו רחוקים ניצחון אחד מאליפות היסטורית, ספגו אתמול לפנות בוקר את ההפסד ה־22 מתוך 28 משחקיהם העונה, 128:109 בניו־אורלינס. מאחר שוושינגטון לא שייכת לענף הכדורסל המקצועני, איכשהו אינדיאנה לא אחרונה במזרח, אבל גם 14 מ־15 זה מיקום איום עבור הפינאליסטית הגאה.
הפירמידה האיכותית והאיתנה נשענה על מיילס טרנר הוותיק, פסקל סיאקם שהביא ניסיון של אלוף וטייריס הליברטון ששיגר את עצמו לטופ של הליגה. טרנר עכשיו במילווקי; הליברטון עדיין מחלים מהקרע בגיד האכילס ממשחק 7 בגמר, שסיים עבור הפייסרס את הסיכוי לאליפות פלוס הסיכוי להשיג משהו העונה. סיאקם והשחקנים הכיפיים שנתנו פייט לאוקלהומה? לא עומדים במשימה.
כשהאמת מתגלה
אפשר בהחלט לקבל קריסה מסוימת. הליברטון היה העילוי, טרנר – הנשמה. אבל קשה להצדיק התפרקות מוחלטת מהסוג הזה. עם מאמן מעולה כמו ריק קרלייל, ושחקן ענק בדמות סיאקם שמוקף בשחקנים איכותיים, אפשר היה לצפות לפחות למאבק כלשהו על הפלייאין, לא למבט מלמטה על קבוצות כושלות כמו שארלוט וברוקלין. הירידה של הפייסרס הייתה צפויה, אבל איש לא חשב שהיא תהיה כל כך קיצונית.
לסיאקם אי־אפשר לבוא בטענות, אבל לאחרים כן. ישנם מספר שמות שהסתובבו עם תווית ה"מה אם יקבלו תפקיד משמעותי יותר", והאכזבה קשה כשמגלים את האמת – היה להם נוח יותר בהיררכיה שדורשת מהם התפרצות רק פעם בכמה משחקים, ובשאר הזמן יציבות. התפקיד המוגדל איפשר לבנדיקט מאת'ורין, ארון ניסמית' ואנדרו נמבהארד לשפר סטטיסטיקה, זה היה טבעי, אבל הם לא מביאים ניצחונות, בעוד בן שפרד ואייזיאה ג'קסון קפאו ברגע שהבינו שזקוקים מהם ליותר. בששת הניצחונות חלק מהשמות האלה התעלו לצד סיאקם. בשאר הזמן זה לא קורה.
היעלמות מההרכב של שני כוכבים, נפלאים ככל שיהיו, לא יכולה להפוך מועמדת לאליפות עם התקפה מהטובות בליגה לקבוצה גמורה עם ההתקפה שמדורגת במקום הלפני אחרון. 36.8 אחוז לשלוש בעונה שעברה הפכו ל־32.9 איומים, הנתון הגרוע ב־NBA. גם באסיסטים אינדיאנה אחרונה.
העיניים לדראפט
זה אותו מאמן, אותה שיטה זורמת וכיפית, אבל בלי לקיחת אחריות מצד אף שחקן שהיה אמור לעשות צעד קדימה. כולם כיחידה אחת איבדו את זה. השווינו לאוקלהומה – רק שבמקרה של האלופה ההיעדרות הממושכת של ג'יילן וויליאמס המשמעותי, ועוד כמה פציעות, לא שינתה דבר. לא היו לת'אנדר שום נפילות ממושכות העונה.
קרלייל לא נהנה לאורך העונה מסגל יציב, היו הרבה בעיות כשירות שצימצמו את מספר ההופעות של שחקנים בכירים. עוד תירוץ טוב, אבל כזה שמסביר דעיכה עד לנקודה מסוימת. גם הרכב חלקי שכולל את השחקנים שהיו נפלאים בפלייאוף האחרון יכול לתפקד טוב יותר בהתקפה, בטח להילחם ולהיראות נחוש יותר, כי גם ההגנה רעה למדי.
אז מה עושים עכשיו? הפייסרס מחכים להחלמה של הליברטון, שיחזור רק בתחילת העונה הבאה ובתקווה ימשיך מאותו המקום. עונה גרועה – ולא במתכוון – עוד יכולה לסדר לאינדיאנה בחירת דראפט חזקה. אבל האם באמת אפשר לחזור למסלול המוזהב אחרי שנה בתעלה שבצד? גם אם הליברטון היה המרכיב העיקרי, משהו בדרך שבה הקבוצה משחקת בלעדיו מעלה חששות בנוגע לעתיד הקבוצה, שייתכן שהגיעה לשיאה ולא תחזור לשם.
