האיש בעל השם המושלם, כריסטיאן פרידריך וילהלם פון־דר-אהה, היגר מפרוסיה לסנט־לואיס ב-1870, פתח מכולת קטנה וכחובב שתייה הקים בר בחלל האחורי שלה. עם הזמן התחיל לשים לב שהבר מתמלא בעיקר אחרי משחקי בייסבול, אז ב-1882 הוא קנה, תמורת 1,800 דולר, את זיכיון קבוצת הבייסבול פושטת הרגל סנט-לואיס בראון סטוקינגס והצטרף לליגה האמריקאית (American League).
לפון-דר-אהה לא היה מושג קלוש בבייסבול, אבל הוא ידע שכדי להרוויח הקהל צריך לבוא. הוא הפך שטח נטוש ליד הבר למגרש חדש, הצליח לשים יד על הכוכב צ'ארלס קומיסקי בחוזה של 60 דולר בחודש, ומכר כרטיסים ב־25 סנט, בתקווה שהאוהדים יוציאו כסף על בירה בבר.
מפה לשם, הקבוצה המחודשת זכתה בארבע אליפויות AL רצופות והבוס הפך לאיש עשיר מאוד. רק מקבוצת הבייסבול הוא הרוויח חצי מיליון דולר, מה שגרם לו להחליט להקים לעצמו פסל מחוץ לאצטדיון. אבל אז הוא התחיל לבזבז את כספו בהשקעות כושלות, אשתו התגרשה ממנו ובסוף פון-דר-אהה הפסיד את חלקו בבעלות על המועדון לבעלי חוב, ומת בודד ועצוב. הבראון סטוקינגס הם היום סנט־לואיס קרדינלס, קבוצה ששווה יותר מ־2.5 מיליארד דולר.
הסיפור של פון-דר-אהה נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל הוא אמיתי לגמרי ושווה להיזכר בו בשבוע שבו בוסטון סלטיקס נמכרת ב־6.1 מיליארד דולר - שיא כל הזמנים לקבוצת ספורט מקצוענית - כי מספרי השווי המטורפים האלה של קבוצות ספורט מקצועניות הם תופעה חדשה יחסית באמריקה. למעשה, עד ממש לא מזמן, להשקיע בקבוצת ספורט נחשב טמטום עסקי. לי ויקטור מתסון, פרופסור לכלכלה, אמר פעם לאתר The Ringer: "אפילו בשנות ה־90 אנשים עדיין חשבו שספורט מקצועני הוא עסק שמפסיד כסף. הבדיחה הייתה 'איך הופכים למיליונר? מתחילים כמולטי־מיליונר וקונים קבוצה'".
ואכן, במשך רוב המאה ה־20 הספורט המקצועני בארה"ב משך אליו בעיקר יזמים אקסצנטריים, שדווקא לא נחשבו עשירים במיוחד. לא צריך ללכת עד פון־דר־אהה, יש מקרים פחות רחוקים. ג'רי באס היה איל נדל"ן עשיר, אבל לא בצורה יוצאת דופן, כששם ב־1979 את כל כספו בלוס־אנג'לס לייקרס (67.5 מיליון דולר, כולל בעלות על הפורום וקבוצת ההוקי קרח לוס־אנג'לס קינגס). הלייקרס עצמם היו שווים רק 20 מיליון, ובאס השקיע בהם בעיקר כי הוא היה אוהד ועל הדרך חשב שיש כאן פוטנציאל עסקי לא רע. ידה-ידה-ידה, הלייקרס שווים היום יותר משמונה מיליארד דולר.
כל התפיסה השתנתה במאה ה-21. כיום קבוצות ספורט מקצועניות נחשבות להזדמנויות ההשקעה הרווחיות והנחשקות ביותר שיש. זו השקעה שהוכיחה שהיא חסינה לכל - ממיתון ועד מגפות - ונדמה שאין גבול בעתיד הנראה לעין. הערך של כל קבוצה בארבעת ענפי הספורט הגדולים של ארה"ב גדל באופן אקספוננציאלי ובשיעור ממוצע העולה בהרבה על האינפלציה וה־S&P. גולדן סטייט ווריורס, המוערכת היום ב־7 מיליארד דולר, שווה פי 16 יותר מ־450 מיליון הדולרים שג'ו לייקוב ופיטר גובר שילמו עבורה ב־2010. מאז 1996, ערך קבוצת NHL ממוצעת עלה ביותר מ־1,200 אחוז. משפחת מוסקי קנתה ב־1920 את שיקגו ברס תמורת מאה דולר, והיום הם שווים 3.3 מיליארד דולר. באחוזים זה 3,299,999,900.
המגרש הכלכלי
הסיבה העיקרית לשינוי ביחס והערך של קבוצות ספורט היא כמובן הטלוויזיה, שהפכה קבוצות ממוצרים לנכסים. מוצרים צריך למכור לקהל הרחב, כלומר יש להביא אנשים לאצטדיון לראות מוצר טוב - וזה בדיוק מה שבאס חשב כשהוסיף מעודדות למשחקי הלייקרס. נכסים, לעומת זאת, כבר לא מצריכים למלא אצטדיונים כדי להרוויח.
ב־1946, מעט מאוד אמריקאים החזיקו במכשיר טלוויזיה, וחוזי טלוויזיה ורדיו היוו שלושה אחוזים מההכנסות השנתיות של ליגת הבייסבול. בשנות ה-60, ל-87 אחוז ממשקי הבית בארה"ב כבר הייתה טלוויזיה, וב־1963 שילמה CBS שיא של 28.2 מיליון דולר כדי לשדר 17 משחקי NFL. שווי הקבוצות החל להתנפח. בשנה שעברה כבר חתמה ה־NBA על חוזה שידורים שעומד על 77 מיליארד דולר ל־11 שנים, והייתה עליו כזו תחרות שהוא חולק בין שלושה ערוצים שונים.
פקטור נוסף הוא שינויים חברתיים וכלכליים, בעיקר תהליך בן 40 שנה שהביא את ארה"ב למצב שבו היא נשלטת עכשיו בידי קבוצת מיליארדרים קטנה בכל תחום. להיות בעלים של קבוצת ספורט היום גם מאפשר למיליארדרים ליהנות מהדבר שהם מקפידים להטיף נגדו: שימוש בכספי מסים. ראשי מדינות וערים בארה"ב שמחים להעניק לקבוצות מקצועניות סובסידיות ענקיות, שלפעמים מביאות להקמת אצטדיונים חדשים, מה שמעלה כמובן את ערך הקבוצה ומעשיר את בעלי הקבוצות באופן אישי.
כפי שקורה ברוב העסקים, הערך של זיכיון ספורט נגזר מהיתרונות העתידיים שלו, במקרה הזה: הכנסות ממדיה (בעיקר טלוויזיה, אבל לא רק), חסויות, מכירות כרטיסים ופרסום אחר. אבל בעלים שלקבוצה שלו יש גם אצטדיון משלה, יכול להשתמש בו להרבה דברים אחרים, מה שמוסיף עוד יותר לערך הקבוצה. הריידרס, למשל, היו פעם אחד הזיכיונות הכי פחות שווים ב-NFL, אבל אחרי שקיבלו 750 מיליון דולר כספי מסים לבניית אצטדיון חדש בלאס־וגאס, הם עברו לשם ב־2020 מאוקלנד וזינקו משווי של 1.4 מיליארד דולר ב־2015 ל־4.8 מיליארד היום. סטיב באלמר קנה את הקליפרס בשני מיליארד דולר ב־2014. עכשיו הקליפרס שווים 3.3 מיליארד, לפני שקלול שפע ההכנסות העתידיות משימוש באולם האולטרה־מודרני החדש שלהם.
4 צפייה בגלריה
שחקני פילדלפיה איגלס חוגגים את הזכייה בסופרבול. גם השווי שלהם זינק
(צילום: AP Photo/George Walker IV)
עבור בעלי קבוצות לא מעטים, רכישת קבוצה היא גם סמל סטטוס. רוברט סארבר אולץ לפני שלוש שנים למכור את פיניקס סאנס כי התברר שהוא גם גזען וגם מיזוגין. הוא לא רצה למכור, גם כי לא הבין למה הוא לא יכול לדבר ככה על אנשים - אבל גם כי הוא החזיק 20 שנה בסאנס ולמד שמדובר ביותר מהשקעה כלכלית מצוינת, אלא גם אקססורי שמשפר את מעמדו בברנז'ת המיליארדרים. בסוף סארבר נשבר ומכר את הקבוצה למאט אישביה ב־4.65 מיליארד דולר, מה שהייתה אז העסקה היקרה בהיסטוריה של ה־NBA. את המרירות הטביע סארבר ברווח פנטסטי של מי שקנה את הסאנס ב־401 מיליון דולר.
סארבר לא היה היחיד שהבין בטיימינג מצוין כי ערכי קבוצות ספורט אמריקאיות עומדים להמריא לסטרטוספרה. מארק קיובן קנה את דאלאס מאבריקס בשנת 2000 תמורת 285 מיליון דולר, ולפני שנתיים מכר את רוב מניותיו בקבוצה ב־3.5 מיליארד דולר. אם לא היה עושה זאת, לוקה דונצ'יץ' עדיין היה בדאלאס. פט באולן שילם ב־1984 70 מיליון דולר תמורת דנבר ברונקס. אחרי מותו משפחתו מכרה את הקבוצה לרוב וולטון, בן למשפחת וולטון המחזיקה בוולמארט, ב־4.65 מיליארד דולר. זה בקושי שישה אחוז מהשווי של רוב וולטון.
אבל המרוויח הגדול אי פעם הוא דן סניידר, שב־1999 קנה את מה שהיו וושינגטון רדסקינס במחיר מציאה של 800 מיליון דולר, ואחרי שהפך את מועדון הפוטבול המכובד לבדיחה ומעיין של סקנדלים, מכר אותו בשנה שעברה בשמו החדש, וושינגטון קומנדרס, ב־6.05 מיליארד דולר. מסתבר שכריסטיאן פרידריך וילהלם פון־דר־אהה פשוט נולד מוקדם מדי.
רעיון הסופרליג חי
בוודאי תהיתם עד כה מה חלקו של הכדורגל בכתבה הזו. העניין פשוט: עד כמה שיוצאות לנו העיניים מסכומי הענק שסובבים את לאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו וקיליאן אמבאפה, העולם עוד לא סיפק קונטרה אמיתית למסורת האהדה האמריקאית, כוח השוק בצפון אמריקה והמספרים המסחררים של זכויות השידור – שלא לדבר על כך שקבוצות כדורגל, באופן כמעט גורף, הן עסק מפסיד ולא שווה להשקיע בו את אותם הסכומים. מעטות שבמעטות שוות את המאמץ, בזכות ההשפעה הגלובלית והיותן מותגים מנצחים, אבל התרגלנו למציאות שבה רוב העסקאות הגדולות נועדו לניקוי תדמיות של משטרים מעוררי מחלוקת מהמפרץ, שאין להם בעיה של כסף ורוצים להיות מקושרים עם נושאים חיוביים כדי להתקרב למערב.
וכך, על פי רשימת פורבס שסיכמה את 2024, 11 המקומות הראשונים בדירוג מועדוני הספורט בעלי השווי הגבוה בעולם היו מהספורט האמריקאי – בעיקר פוטבול, לצד ה־NBA שצוברת תאוצה ובייסבול. כרגיל, כמו בכל שנה מאז 2016, דאלאס קאובויז מובילים עם שווי מטורף של 11 ספרות, הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמוערכת בסכום כזה – 10.1 מיליארד דולר.
אבל הדבר המרתק באמת הוא השינוי שחל במשך עשור. בדירוג 2014, שלושה מועדוני כדורגל ניצבו בשלושת המקומות הראשונים: ריאל מדריד, ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. כיום ריאל 12, יונייטד 14 ובארסה 20. בממוצע, השלוש דווקא הכפילו את שוויין בעשור הזה, למשל ריאל מ־3.44 מיליארד דולר ל־6.6 מיליארד, אבל מה שעשו הסכמי השידור לספורט האמריקאי שינה את העולם. הערך של הקאובויז עלה פי חמישה בתקופה הזו.
הכדורגל גם הרבה פחות יציב. המערכת האמריקאית המסודרת, שכוללת גם חשיבה קדימה ויותר ערבות הדדית, הצליחה לשרוד באופן יעיל את הקורונה, בזמן שבכדורגל איבדו את הראש. זה מצטרף למערכת הסגורה נטולת הירידות, תקרות השכר הנוקשות שמונעות השתוללות שפוגעת בעתיד המועדון ויוצרות איזון ושוויוניות, וניהול מקצועי ושכלתני יותר, שאמנם לא נמנע מהחלטות קפריזיות אבל גם לא נשלט על ידי מצב הרוח של האוהדים. זו הסיבה שריאל, בארסה ויובנטוס עוד לא זנחו את רעיון הסופרליג, שתניב להן הכנסות עצומות בלי להתחלק עם ארגון גג כמו אופ"א, ותאפשר להן לשחק רק מול יריבות גדולות בלי צורך בהשגת מקום בצמרת בכל שנה מחדש.
ייתכן שאנחנו בדרך לעוד שינוי מעניין במאזן הכוחות, או לפחות בקו המחשבה של רוכשים – והוא יגיע מהחיבור בין ארה"ב לאירופה. קבוצות הרכישה האמריקאיות הפכו את הכדורגל האירופי להתמחות, ו־11 מתוך 20 המועדונים בפרמייר־ליג נשלטים לפחות חלקית על ידי גורמים מארה"ב. הפוטנציאל הבינלאומי הרבה יותר גדול מאשר בענפים נישתיים כמו פוטבול ובייסבול, עם אפשרויות פיתוח ושיווק בלתי נגמרות. עונת הפרמייר־ליג ארוכה יותר מאשר עונת הפוטבול – הענף מספר 1 בארה"ב – הרבה יותר אוהדים בהרבה יותר ארצות צופים בקביעות במשחקים, וסדרת מהלכים נכונה שתהיה משותפת למועדוני ענק יכולה להקפיץ עוד ועוד את השווי שלהם.
מה שכבר קורה הוא העתק מארה"ב – מודעות גדולה לאפשרויות הכלכליות הטמונות באצטדיון בבעלות פרטית שיכול לארח אירועים נוספים. זה היה הגזר שפיתה את דן פרידקין (שמחזיק גם ברומא) לרכוש את אברטון למרות החובות והירידה במעמד המקצועי – החל מהעונה הבאה היא תשחק באצטדיון מפואר וחדש משלה, וגרף ההכנסות שלה יעוף לשמיים. המשקיעים הללו לא מסתירים את אי־שביעות רצונם ממבנה העליות והירידות, אותו היבט שחסר בשביל יציבות שתוביל להגדלת השווי, אבל מודעים לכך שהם גם נחשפים לקהלים שלא הכירו אותם והופכים לסלבריטאים בינלאומיים.
וזו, בסופו של דבר, שפה עולמית משותפת. אנשים מוכנים לשלם יותר ויותר כסף בשביל שכולם יידעו – הקבוצה הזו שלי.
פורסם לראשונה: 01:30, 26.03.25
