לאורך כל הקריירה, לברון ג'יימס עשה דברים אך ורק בגדול. הכניסה הפומפוזית לליגה בתור המשיח של ה־NBA והעיר שגדל קרוב אליה, ההפיכה המיידית לסופרסטאר בממדים היסטוריים, הפיכת המעבר שלו למיאמי לאירוע תקשורתי חריג, בניית קבוצת הכוכבים, החזרה המרגשת הביתה שהסתיימה באליפות, הזינוק להוליווד בשלבי הקריירה שהוביל לעוד תואר, הבחירה המאוד־מקרית־למה־אתם־מפקפקים־בזה בבנו הכדורסלן הבינוני שישחק לצידו בלוס־אנג'לס, ועוד ועוד ועוד. אבל בגיל 41, הקול שלו השתנה.
"זה בכלל לא הסגנון שלי, אבל אני מנסה לקבל ולהשלים עם הניצחונות הקטנים, זה בא עם השלב בקריירה שאני נמצא בו. ההבנה הזו, בכמה עוד סדרות פלייאוף אוכל להשתתף? אם אשחק עוד עונה או שתיים או שלוש, זה לא מבטיח שאגיע לפלייאוף. אז אני מנסה להעריך את הרגעים האלה, ולא משנה מה יהיו, כל עוד אני משחק. וזה די מגניב להוביל קבוצה לפלייאוף בגיל 41 ולנצח".
זה זרם מחשבה מדהים בכנותו. לברון מודע למגבלותיו ולמגבלות הקבוצה. הוא ידע לבקר את עצמו ואת החברים לאורך השנים, להתבטא בחריפות ולכוון רק לטוב ביותר, וכאן זה לברון שמתיישב על סלע באמצע הדרך כדי להריח חבצלות. אם היה לידו ילד קטן, הוא היה מקריא לו את "העץ הנדיב" או מגלף עבורו חליל מקנה סוף או משהו כזה.
הפרטנר
יש לזה סיבה טובה מאוד. בלי קווין דוראנט שהחמיץ את רוב הסדרה, ליוסטון העצבנית לא היה סיכוי נגד הלייקרס השאפתנים, וזה נגמר ב־2:4 לאל־איי – אבל עכשיו לברון יוצא למאבק שונה לגמרי, מול האלופה אוקלהומה סיטי בחצי גמר המערב, שיתחיל בחוץ בלילה שבין שלישי לרביעי (03.30). המודעות העצמית אינה רק התפתחות רגשית מלבבת, אלא צורך אמיתי להכיר במציאות. הראשונה במערב פתחה את הפלייאוף ב־0:4 על פיניקס, ובמהלך העונה עמדה על 0:4 מול הלייקרס, בהפרש ממוצע של 29.3 נקודות, כששני המשחקים האחרונים הסתיימו בפערים של 43 ו־36. מדובר בהפרש הממוצע הגדול ביותר בהיסטוריה בין שתי יריבות שייפגשו בפלייאוף.
אה, ויש את העניין הקטן הזה של לוקה דונצ'יץ'. הלייקרס קיבלו בחזרה את אוסטין ריבס, והצוות המסייע נותן יופי של תמיכה ללברון, אבל עכשיו היריבה היא הקבוצה הטובה בעולם והסלובני עוד לא בתמונה לפגוש אותה. מלכתחילה, המתיחה בשריר הירך האחורי הייתה אמורה להשאיר אותו מחוץ לסיבוב הראשון, עם אופציה לחזרה בתחילת השני – אבל דיווחי המומחים מדברים על כך שההחלמה של דונצ'יץ' איטית, והוא בכלל לא שב עדיין לאימונים מלאים. השבוע השני של הסדרה הוא היעד כעת, אבל לא בטוח באיזה מצב הלייקרס יהיו, איזה שחקן הם יקבלו, ואם יהיה בכלל שווה לסכן אותו בפציעה חמורה יותר בשביל קרב אבוד.
וזה משאיר את לברון. למקרה שלא ציינו כבר חמש פעמים, הוא בן 41, והלייקרס תלויים בו כמעט לחלוטין כדי לעבור כוח צעיר ומלא ביטחון שאפילו לא הגיע לשיאו במובנים רבים. מול יוסטון, המלך היה הקלע המוביל של אל־איי בארבעה מששת המשחקים, ושמר את ההופעה הטובה ביותר שלו למשחק האחרון, עם 28 נקודות, 8 אסיסטים ו־7 ריבאונדים. כשנראה כמו שספורטאי בגילו אמור להיראות, ונעצר על 10 נקודות, הלייקרס הובסו במשחק 4. הוא שיחק בממוצע 38.5 דקות, יותר מחמש דקות מעבר לממוצע במהלך העונה. המאמן ג'יי־ג'יי רדיק נאלץ לסחוט אותו עד הסוף.
הדילמה
וזה מציב את לברון בנקודה מרתקת: הוא בקבוצה איכותית, שאולי בשיאה הייתה מסוגלת להתמודד על האליפות, אבל היורש שגם התעלה עליו השנה לא יכול לעזור כרגע. הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם – הכוח, הקליעה, חוכמת המשחק – ובכל זאת, הוא יודע בעצמו שזה לא ב־100 אחוז מה שהיה פעם, שלא לדבר על כך שהוא נכנס לאולם עם חרבות עץ וציוד נינג'ה שעבדו בשבילו בעבר למלחמה נגד צבא רובוטים כמעט בלתי פגיע שעשוי מטיטניום ויורה לייזרים מהאוזניים.
אפשר לסגור יפה את הסיפור. בשנתו הראשונה בליגה, הילד תרם לקליבלנד 20.9 נקודות למשחק. השנה – 20.9. באמצע הוא היה יציב עם 26־27. הוא פינה מקום לדונצ'יץ' והיה בסדר עם זה, הגוף שלו גם חייב להפחית את העצימות. אבל סימטריה לא מעניינת את לברון, אלא המסוגלות להמשיך להיאבק על אליפויות. קל להמר שזו תהיה סדרת הפלייאוף האחרונה שלו העונה, אבל קשה להאמין שהיא תהיה האחרונה בקריירה.
שחקן כמו לברון לא יפרוש בלי להצהיר על כך מראש בבומבסטיות, במסיבת עיתונאים עמוסה בחסויות או בחשבון האינסטגרם שלו אחרי שחרור כמה טיזרים. הוא לא יעזוב מבלי שיעשה סיבוב פרידה בכל אולמות הליגה, כשקשישות ביוטה ופוזאיסטים מתלהבים ממיאמי שבחיים לא ראו משחק יילחמו על כרטיסים פנויים. וההרגשה היא שהוא גם חייב לעצמו עוד עונה מלאה אחת לצד דונצ'יץ' בריא, רק כדי לראות עד כמה רחוק הם יכולים להגיע ביחד. הוא בסדר עם הניצחונות הקטנים, אבל לא יוותר על ניצחון ענק אחד אחרון.
פורסם לראשונה: 01:30, 05.05.26
