אמבאפה, קיליאן. בטיקטוק כבר קוראים לו "הדיקטטור", בעקבות השמועות על השליטה המוחלטת שלו בנבחרת צרפת. האופי האנוכי הזה אולי דווקא מתאים לכדורגל נבחרות: הוא גרם לו לשבור שיאים, שמיטל להיראות בלתי ניתן לעצירה ולקרב את צרפת לתואר נוסף. אבל בסופו של דבר, אמבאפה יצטרך לשאול את עצמו מאיפה הכינוי הזה מגיע – ובעיקר אם אותה דומיננטיות שעוזרת לו לכבוש גם עולה לו ולקבוצה/נבחרת שלו בהצלחות.
פולארין באלוגון. דונלד טראמפ (ע"ע) וארה"ב לא אהבו את ההרחקה שלו נגד בוסניה בשלב 32 האחרונות, ובאורח פלא נמצאה פרצה בתקנון שאיפשרה לכוכב הנבחרת לשחק נגד בלגיה בשמינית הגמר. הבלגים, שמעולם לא קיבלו כל כך הרבה תמיכה מהעולם, ענו בדרך הכי טובה שאפשר: 1:4 מוחץ. אחר כך הם גם לא שכחו לעקוץ.
גרמניה. אולי האכזבה הגדולה ביותר במונדיאל הזה. בקנבאואר מתהפך בקברו כשהוא רואה נבחרת גרמנית התקפית אבל רכה, מוכשרת אבל לא מרתיעה, ועוד מפסידה בפנדלים לנבחרת קשוחה ממנה. גרמניה מפסידה בפנדלים כי היריבה הייתה יותר חזקה מנטלית? לאן הגענו? העולם השתגע לחלוטין.
דה לה פואנטה, לואיס. נראה כמו אבא שעובד בהייטק ומדווש על אופניים בשבתות, אבל המאמן הזה הביא שוב את ספרד עד הסוף. שקט, יעיל, נטול כריזמה מוחצנת ולא ממש מתאמץ להפוך לכוכב. יגידו שהוא משעמם, אבל לפעמים מאמן לא צריך לספק מופע במסיבת העיתונאים. מספיק שהנבחרת שלו מספקת אותו על הדשא. מתחת לחזות האפורה מסתתר מאמן קטלני.
הולאנד, ארלינג. היה מצחיק לראות את העולם שמחוץ לכדורגל נחשף לראשונה לענק הנורווגי. כולם חיקו את ההליכה שלו, התאהבו בהומור המיוחד וראו אותו כובש שערים בקלות כמעט לא הגיונית. הרבה אנשים "גילו" אותו רק עכשיו כי הם לא עוקבים אחרי כדורגל מועדונים, וההתלהבות הזכירה פתאום עד כמה המונדיאל הוא עדיין הבמה הגדולה מכולן. אנחנו הכרנו אותו קודם, אבל היה מוזר וגם כיפי לראות את ההתאהבות מתרחשת בשידור חי.
(איור: ליאו אטלמן)
הפסקות שתייה. המרעננת הרשמית של המונדיאל. נכון שטכנית מדובר בהפסקת פרסומות שמחלקת את הכדורגל לרבעים, ועוד רגע נקבל גם מופע מחצית קבוע, אבל היא הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. מעין פסק זמן שבו מאמנים מתקנים, מומנטומים מתהפכים ושחקנים חוזרים קצת פחות מותשים. מה רע?
(איור: ליאו אטלמן)
ווזיניה. השוער בן ה־40 של קייפ ורדה, הגיבור העממי שבא משום מקום ויוצא מהמונדיאל עם מיליוני עוקבים. זה קרה בזכות ההצגה נגד ספרד, המאמץ ההירואי מול ארגנטינה וגם, בואו נודה באמת, בזכות התספורת. בכל מונדיאל חייב להיות שחקן אחד שאיש כמעט לא הכיר לפניו, ובמשך חודש הופך לאדם המפורסם בעולם. הפעם זה היה הוא.
(איור: ליאו אטלמן)
זה בא הביתה. איטס קאמינג הום? גם הפעם לא, אבל לפחות יש מקום שלישי - הישג שצריך לדעת להעריך, גם אם האנגלים לא ממש מצטיינים בזה. הם מאשימים את החילופים ההגנתיים של טוכל בחצי הגמר מול ארגנטינה, ובצדק מסוים, אבל לפעמים צריך להבין שמול מסי שום דבר לא באמת היה עוזר. הכדורגל לא חזר הביתה, אולי הוא פשוט שכח את הכתובת.
חתירה. מי ידע שחתירה בסירה תהפוך לחגיגה לגיטימית במגרש כדורגל? הנורווגים היצירתיים הביאו למונדיאל משהו חדש לגמרי והצליחו, איכשהו, להפוך אפילו את הוויקינגים למשהו חמוד. בעולם שבו כמעט כל חגיגת שער כבר נוסתה, צולמה והפכה לטרנד בטיקטוק, הם עדיין הצליחו להפתיע.
טראמפ, דונלד. חשבנו שהמונדיאל בקטאר היה שיא בהשתלטות של מדינה מארחת על האירוע, אבל נשיא ארה"ב הוכיח שתמיד אפשר יותר. מהרמיזה שצריך לבטל את האדום של באלוגון ועד הטחת האשמות בשופטים - זה היה פסטיבל טראמפ מהרגע הראשון. הטורניר הגיע לארה"ב וגילה שגם כאן, בסופו של דבר, כולם חייבים לעסוק באיש אחד. וולקאם.
(איור: ליאו אטלמן)
ישראל. כרגיל, אלה שלא מתעניינים בכדורגל ביום־יום שאלו את המכורים הכבדים: "רגע, למה אנחנו לא שם?". ושוב נחמץ הלב כשצריך להסביר למה קורסאו ואוזבקיסטן כן ואנחנו לא. 48 נבחרות, אינספור כרטיסים, ובכל זאת ישראל צופה מהבית. אבל אנחנו לא נפסיק לחלום. יורו 2028, הנה אנחנו באים. או שלא.
כוכבים. רוב השמות הגדולים סיפקו מספרים במונדיאל הזה, אפילו ויניסיוס, לא שזה עזר לברזיל לעבור את שמינית הגמר. מסי, אמבאפה, הולאנד וקיין הגיעו לבמה הגדולה ולא התחבאו - להפך. בעידן שבו ליגת האלופות נחשבת לפעמים לרמה המקצועית הגבוהה ביותר, המונדיאל הזכיר שכאן נבנות אגדות. רק לכריסטיאנו רונאלדו (ע"ע) כבר לא נשאר מספיק קסם.
לפנות בוקר. שעות המשחקים היו הדבר הכי גרוע במונדיאל. אפילו 22.00, שעה שבכל מצב אחר הייתה נחשבת מאוחרת, הפכה פתאום למתנה לעומת משחקים שהתחילו בזריחה. וכמובן, כמעט תמיד המשחקים של 4 לפנות בוקר היו הרבה יותר טובים. מי שהחליט ללכת לישון קם בבוקר וגילה שהפסיד משחק היסטורי; מי שנשאר ער גילה שהוא צריך לתפקד בעבודה כרגיל.
מסי. הדמות הראשית בכל הסיפור הזה. כל משחק שלו היה דרמה, כל שער הגיע בצבע אחר, וכל רגע קטן הפך מיד לחלק מהמורשת. המסע של ארגנטינה לגמר היה הסיפור המעניין ביותר בטורניר וריתק הכי הרבה צופים. עד כדי כך שהוא הוליד גם תיאוריות קונספירציה (ע"ע). כי כשמסי מנצח, תמיד יהיו מי שיתעקשו שמישהו כתב עבורו את התסריט.
(איור: ליאו אטלמן)
ניימאר. הגיע כסוג של אטרקציה וכדי שהאוהדים יוכלו להיפרד ממנו. הבעיה היא שבמקומו היה אפשר לזמן שחקן שבאמת יכול לתרום לברזיל, ולא את הפצוע הנצחי שגם הפעם לא הגיע בכושר מלא. הוא נפרד עם שער מצמק בפנדל מול נורווגיה, ולנצח נמשיך להתווכח אם הוא אוברייטד או גאון חסר מזל.
סינדרלות. הן היו בשלב הבתים ובשלבי הנוקאאוט המוקדמים, אבל במאני־טיים האמיתי לא ראינו פרצופים בלתי מוכרים או מישהי שלא הוזמנה למסיבה. בסדר, נו, שווייץ ברבע הגמר זה מפתיע, אם אתם ממש מתעקשים.
עוד ארבע שנים. זה הזמן שצריך להמתין עד לטורניר הבא. תקופת חיים שלמה תעבור עד שנוכל שוב להתנתק למשך חודש, להרוס את שעות השינה ולדבר עם אנשים זרים על נבדל. ארבע שנים עד שכל העולם ידבר שוב רק על כדורגל ויתייחס למשחק בין שתי מדינות רחוקות כאילו גורל האנושות תלוי בו. כבר מתגעגעים.
פיפ"א. מצד אחד, היה באמת כיף. מצד שני, יותר מדי שאלות ממשיכות לרחף בנוגע לאופן שבו הענף מנוהל. ההחלטה לשנות כמה חוקי שיפוט חשובים דווקא בטורניר החשוב ביותר יצרה תסכול ובלבול אצל כולם. וגם: האם באמת היה הכרח לתת לקנדה לארח? לפעמים נדמה שאפילו הקנדים עצמם לא ממש התלהבו. פיפ"א הצליחה שוב להפיק חגיגה אדירה ולגרום לנו להתלונן עליה לאורך כל הדרך.
(איור: ליאו אטלמן)
צרפת. כיפית, לוהטת, מלאה בכוכבים ונראית בלתי עצירה - עד רגע האמת. כן, היא סיפקה הצגות, כבשה בצרורות וגרמה לכולם לדקלם קלישאות על מוסקטרים ולחשוב שהגביע כבר בדרך לפריז. אבל בחצי הגמר היא קרסה לחלוטין ובקושי עברה את החצי מול ספרד, ולכן יכולה לסמן את הטורניר הזה כאכזבה גדולה. ברזיל 1982 בגרסה האירופית: נבחרת שיזכרו לטובה, אבל בלי התואר שבשבילו הגיעה. ועוד לא דיברנו על השישייה שחטפה מאנגליה שלא הוסיפה כבוד לאף אחד, בטח לא לדשאן במשחק הפרידה שלו.
קונספירציות. "פיפ"א נותנת לארגנטינה את המונדיאל", "נותנים למסי פנדלים", "השופטים קיבלו הוראה מלמעלה". ברוח התקופה, כולם הפכו לבכייני טורבו. כל החלטת שיפוט חצי־אפויה הפכה להוכחה ניצחת לכך שפיפ"א כבר קבעה את הזוכה. פעם אוהדים הסתפקו בלכעוס על השופט, היום הם פותחים שרשור בן 28 ציוצים עם חיצים אדומים וצילומי מסך.
רונאלדו, כריסטיאנו. בואו נסתכל על הצד החיובי: הוא שיפר את מאזן השערים שלו במונדיאלים ונתן למעריציו את ה"סיו" שהם חיכו לו. מצד שני, עוד הדחה מוקדמת מדי ועוד הבנה שאת גביע העולם הוא כבר לא יניף לעולם. בעיקר מפני שהוא לא באמת יודע לשחרר. וזה עוד לפני שמדברים על הנמסיס מארגנטינה, שהניסיון עשה לו רק טוב. כריסטיאנו מנסה בכל הכוח להשוות את הזכייה במונדיאל ליורו, אבל לא יעזור שום דבר: יורו זה גלובוס הזהב, המונדיאל הוא האוסקר.
(איור: ליאו אטלמן)
ששון, שימי. נבחרת אין לנו במונדיאל, אבל לפחות יש לנו את שימי ששון. הוא קיבל דווקא את המשחקים הפחות נוצצים, בשעות שבהן רק עכברי הכדורגל באמת ערים, ושידר אותם מהאולפן בישראל כאילו מדובר בגמר. הקול שהזכיר לרבים את מאיר איינשטיין, ההתלהבות הכנה והיכולת להפוך גם משחק בין שתי נבחרות אלמוניות לאירוע הפכו אותו במהירות לתופעה. בתוך חודש הוא עבר משדר שמוכר בעיקר לצופי הבונדסליגה לשם שכל חובב כדורגל בישראל מכיר – וכל זה בלי להצטרף לאחד ממיליון השליחים שהיו במונדיאל. פריצת השנה.
תקטינו את המונדיאל. 48 נבחרות זה יותר מדי. שלב הבתים הפך לטורניר ידידות ארוך ולשיעור אינטנסיבי בגיאוגרפיה, והמונדיאל התחיל להיות מעניין באמת רק בנוקאאוט. זוכרים שפעם אלופות עולם היו מודחות כבר בבתים? בפורמט החדש ייתכן שזה לעולם לא יקרה שוב. לפחות קיבלנו את הסיפור המרגש של קורסאו. רגע, כמה תושבים יש בקייפ ורדה אמרתם? מרתק לשמוע בפעם המיליון. הבעיה: פיפ"א רוצה בכלל להגדיל, ואינפנטינו כבר מדבר על בחינת מונדיאל של 64 נבחרות. זה לא רעיון טוב.
פורסם לראשונה: 01:30, 20.07.26
