בין כל מאות הקליפים המתוקים שזולגים מאליפות העולם לרשתות החברתיות, נתפסתי על אחד: סיום המשחק בין קייפ ורדה לספרד, שהסתיים בהפתעה מרעישה - תיקו מאופס בין אחת המועמדות לזכייה לבין אחד הזבחים.
מדובר בסרטון בן 89 שניות, שמצולם מיד לאחר המשחק. אוהד ספרדי עם כובע מצחייה, נעלי ספורט וג'ינס קצר, עם חולצה מספר 19 של נבחרת ספרד ביד שמאל. המצלמה, מאחוריו, מתעדת אותו, מטפס בקושי מעל הכיסאות האדומים באצטדיון "מרצדס בנץ" באטלנטה. הוא התקרב לעבר קבוצה של אוהדי קייפ ורדה. הם צוהלים, רוקדים, שרים. זה נראה כמו אירוע מאיים, פוטנציאל להצתה. חם, אלכוהול, אוהד מר לב מול אוהדים ששמחים על מה שגרם לליבו להיות מר.
האוהד הספרדי הגיע מול אוהד של קייפ ורדה. שניהם באמצע החיים, שניהם ערומים בחלק גופם העליון, שניהם בגיל העמידה, לשניהם לא חסרות קלוריות. מסביבם, אוהדות של קייפ ורדה מתעדות הכל בניידים. הם נעמדים אחד מול השני, קדים קלות, ומתחבקים. הם לוחשים כמה מילים, אחד באוזנו השמאלית של האחר, ומחליפים חולצות. הם לובשים את החולצות של הנבחרת היריבה, מתחבקים שוב, מחליפים כמה מילים ומתחבקים. ועוד פעם מתחבקים. זה רגע מופתי של ספורטיביות, של עושר עילאי ונחמה והקו שחוצה ביניהם. זה רגע שבשבילו אתה חי בשביל ספורט.
לא מה שסיפרו לאירופאים
ספורט הוא מחסן לקלישאות, ואחת מהן אומרת שהוא בסך הכל תבליט נוף המדינה שבה הוא משוחק. מנהיג צפון קוריאה אימץ אליו את נבחרת הנשים בכדורגל שלו. ההישגים שלה רוממו את מעמדו, הנשים של הנבחרת הן חלק מהתעמולה. במשך שנים ייצג הספורט והספורטאי האמריקאי את השיטה הקפיטליסטית, ואילו הספורטאים של ברית המועצות ייצגו את השיטה הקומוניסטית. המאבקים ביניהן באולימפיאדות ואליפויות עולם היו זעיר אנפין ספורטיבי של המלחמה הקרה.
אבל, לפחות עד עכשיו, המונדיאל בארה"ב, קנדה ומקסיקו הוא אנטיתזה אחת גדולה למצב הגאו-פוליטי והכלכלי שבו מצוי העולם. אם העולם הוא נשף של אסונות, מלחמות, מוות ומשברים, המונדיאל משמש ככרכרה של חסד.
החוויה האירופית בארה"ב
הדוגמה של אוהדי יפן
קחו לדוגמא את האוהדים שהגיעו מחוץ למדינות המארחות, בעיקר אלו שהגיעו מאירופה. אצלם התקבל הרושם שהם מגיעים לסוג של עיירה במערב הפרוע של פעם, עם טראמפ בתפקיד השריף הרשע שגילם ג'ין הקמן ב"בלתי נסלח". הם קראו בעיתונות המקומית אצלם שמדובר במדינה פורעת חוק, מרושעת, עם פשע שמשתולל ברחובות ואקדחים שתלויים מכל חגורה ברחוב, מדינה שאלפי שוטרים רצים בה בכל שנייה כדי ללכוד מהגרים בלתי חוקיים על מנת לסלק אותם מארה"ב. האירופאים הגיעו לביקורת הדרכונים בדחילו, ושנייה אחרי שהם קיבלו את החותמת בדרכון הם עברו למצב רחימו.
כי מה שהתגלה בעיניהם הוא עדיין היבשת הכי נהדרת בעולם, המקום שבו כולם מחייכים אליך, ומקבלים אותך בסבר פנים יפות, ועוזרים לך במה שרק מתאפשר. עדיין המדינה הכי ליברלית ודמוקרטית על הפלנטה, עדיין מרימת השידורים הכי טובה בעולם (אם כי, בואו, שלוש דקות הפסקת שתיה מהחום, כשאנשים באצטדיון רועדים מהקור של המיזוג?), עדיין המדינה הכי מגוונת בעולם, עדיין המדינה עם אפשרויות בלתי נגמרות של תרבות ובידור וגסטרונומיה. עדיין המדינה שבה הכל יותר נוח, של מה אפשר לעשות בשבילך אדוני, עדיין מדינת השירות מספר אחת בעולם. זה לא מה שסיפרו לאירופאים.
שיעור בעידוד מאוהדי סקוטלנד
קליפ: נערה בריטית יושבת בתוך רכב מחוץ למסעדת מזון מהיר. היא מספרת איך כולם נחמדים אליה ורוצים לעזור, ואיך אפילו לים באמריקה יש ריח טוב, לא כמו בים בבריטניה. החברה שלה נכנסת לאוטו עם המנות שלהן. הן פותחות את הניירות ומתחילות להתפוצץ מצחוק. "איזה המבורגר ענק", אחת אומרת לשנייה, שמגישה לה כוס שתייה ענקית וצוחקת: "הם אמרו לי שאפשר למלא את זה כמה פעמים שנרצה". הן אוכלות כמה ביסים, ואז האחת אומרת לאחרת: "ואפשר לקחת כמה מיונז וקטשופ שרוצים, והם לא מחייבים אותך על זה". האירופאי הנזירי נתקל בשפע האמריקאי. זה עושה לו טוב.
"מה שמאוד מעניין הוא שאני עוקבת בצמא אחרי כל העדויות של תיירי הכדורגל שהגיעו לפה החודש", אומרת סינת'יה אחת לתחנת שידור ביוסטון שמראיינת אותה לגבי ההתרשמות שלה מהאירופאים והזרים האחרים שפלשו לאמריקה, "ופתאום, דרך העיניים והעדויות שלהם, פתאום הבנתי כמה טוב פה, כמה אנחנו לוקחים את זה יותר מדי כמובן מאליו, וכמה אנחנו יודעים להיות מסבירי פנים למי שבא לפה כדי להתמזג".
פיטר פן נוהג בכרכרה
איזה תמונות, לפנתיאון: קהל יפאני מסיים את המשחק, מוציא שקיות זבל ענקיות וכחולות ומנקה אחריו. כעבור כמה ימים האוהדים של פורטוגל מחקים אותם. אוהדים גרמנים עולים על הפאב בחוסר סדר וצועקים את "אמריקן פאי". אוהדים סקוטים מייבשים את כל ברזי הבירה בבוסטון, הם שרים לאורך כל משחק הבייסבול בין בוסטון לטקסס ומלמדים את המקומיים איך מעודדים. הם הולכים לברים ושורקים בוז לכל מי שמזמין משקה לא אלכוהליסטי. ילד אוזבקי בחולצה אדומה, יושב ביציע, גביע העולם בידיו וממרר בבכי אחרי ההפסד, ואוהדים קולומביאנים מקיפים אותו ומעודדים את הנבחרת שלו. פאטה מורגנה. האוהדים של נורבגיה מדמים תנועות של חתירה בסירה, כמו ויקינגים, כדי לעודד את הנבחרת. כמה מהם עושים את זה כשהם עולים במדרגות הנעות של המטרו בבוסטון. כמה ימים לאחר מכן כל חברי הפרלמנט באוסלו, מחקים את התנועות בפרלמנט עצמו. אין מחלה יותר מדבקת מאושר.
"שורה" ויקינגית
האוהדים של סקוטלנד מתרימים עשרות אלפי דולרים למטרות צדקה ולבתי חולים לילדים בבוסטון, כי הם רצו להחזיר משהו לקהילה שקיבלה אותם בחום כזה. ממשלת ארה"ב שומעת שלשוער של קייפ ורדה לא היה מספיק כסף כדי להביא את אמו לטורניר, אז הממשלה מזמינה אותה על חשבונה, כולל כל ההוצאות. מלצרית בבוסטון עובדת משמרת לבד בבר מלא של סקוטים. לפני הטורניר, המנהלים מחליטים להוסיף על כל חשבון עשרים אחוז דמי שירות, בגלל השמועות שהאירופאים לא ממש משאירים טיפים. "ואז הם אומרים לי להוריד את החיוב של העשרים אחוז, כי הם רוצים לתת יותר", אומרת המלצרית בראיון ברדיו, "סיימתי את הערב עם כמעט אלף דולר בטיפים". בסוף המשמרת, הסקוטים מניחים את יד ימין שלהם על החזה השמאלי ושרים את ההמנון האמריקאי, מילה למילה. אנחנו רוכבים כרגע על כרכרה של חסד.
מול רחפני הנפץ, ההותר לפרסום, הכותרות השחורות, העננים המבעיתים, מול אדוני המלחמה, מול חמינאי, חמאסאי, חיזבלאאי, טרמפאי, ונתניהואי ופוטינאי, אליפות העולם מציעה יחידת קצב ארגנטינאי. הטורניר הזה, ומה שקורה סביבו הוא להכריז לעולם האמיתי שנמאס לנו, שלא רוצים לריב, רוצים להשתגע, לחבק, לחמול, לבכות מאושר.
תעלו על הכרכרה, הנהג הוא פיטר פן שבשבוע הבא יחגוג 39. היא עוצרת בכל תחנה. והיא פה לזמן קצוב. חצות כבר מעבר לפינה. אל תפספסו.
