זה מסוג הטקסטים שאי אפשר לצאת מהם טוב. כי תכף יתחילו הצקצוקים. חבר, שכחת את הגול המשוגע ההוא, והלו, איך לא כתבת על הכיבוש מהמונדיאל הככה וככה, ומי אתה בכלל, פישר קטן, נבלה גדולה, בור ועם הכדורגל.
אז א', מי שמדבר ככה ישלם. ו-ב', אני מודה: הייתי צריך לבחור רק עשרה. ויש הרי אינסוף שערים מרהיבים בתולדות המונדיאלים. והעורך לחץ. וחאמס רודריגס בא עם פלאשבק בחלום. ומראדונה איים מעולם שכולו קוקאין. ובסוף פישלתי. לא הכללתי ברשימה שכאן את רונאלדיניו, שבמונדיאל 2002 הגביה כדור לא שפוי מעל דיוויד סימן מכ-30 מטר. ולא את רוברטו באג'יו , שב-1990, נגד צ'כוסלובקיה, דהר חצי מגרש עם הטעיית גוף של הודיני.
ולא את ארגנטינה של 2006, שכבשה אחרי 26 מסירות מול סרביה הנראית ולא רואה. ולא את סוקרטס, שב-1982 הטעה פעמיים וכבש מ-30 מטר מול שער הברזל של ברית המועצות. ולא את מקסי רודריגס, שב-2006 התלבש לו מהאוויר על הראש של מקסיקו. ואפילו לא את מרקו טרדלי, אלוף העולם של 1982, שאחרי בעיטת כריעה מ-18 מטר צרח את כל האושר של כדור הארץ וכוכבי הלכת סביבו.
לא תמצאו כאן אותם, ולא עוד אלף שהיו ראויים להיות ברשימת כובשי השערים הגדולים בתולדות המונדיאלים. אבל כן יש פה עשרה נבחרים. והם, בעיניי, לפני כולם. היפים והמפוארים בתבל.
10.קרלוס אלברטו (ברזיל)
גמר 1970, נגד איטליה
ברזיל, הנבחרת הגדולה בכל הזמנים, תנצח תכף 1:4 ותיקח את הגביע השלישי בתולדותיה, אבל עכשיו זו הנעת כדור. זה לא קצב הכדורגל של היום. יש פה רוגע של שנות ה-70. קצב סמבה מזדחל. וודסטוק ברקע. וברזיל מתקדמת בהליכה מהרחבה שלה אל רחבת האיטלקים. במכבש איטי. הגנה איטלקית, לפחות של אז, אמורה להיות תו תקן. אבל אין אותה עכשיו. תכף יחלפו תשע מסירות מרגל לרגל, יארד אחרי יארד, עד שפלה, בהליכה כמובן, יבשל לקרלוס אלברטו שיבוא וירביץ פצצה עם ימין.
9. דניס ברגקאמפ (הולנד)
רבע גמר 1998 נגד ארגנטינה
האמת, בישול הקוורטרבק של פרנק דה בור, על פני 90 מטר לערך — הערכה כללית, אל תבואו לי עם סרגלים ומחוגות — הוא האירוע. כלומר, יש לו לפחות 60 אחוז ממניות היסוד ביופי של המונומנט הזה.
ועדיין, אחרי הצעידה בנון-שלאנט של דה בור בחצי המגרש שלו, באצטדיון ולודרום במארסיי, פלוס האכלת יונים, ואחרי המסירה שחצתה יבשות ואוקיינוסים, בא ברגקאמפ. עצירה, הקפצה בעדינות, ועם החיצון בעיטה לחיבור הרחוק של קרלוס רואה. שלוש נגיעות של ברגקאמפ — שלושתן עם ימין — ועוד אחת של דה בור, עם שמאל, היו שוות מהלך עם חותמת נצחית. אה, וכל זה קורה בדקה ה-90.
8. פלה (ברזיל)
גמר 1958, נגד שוודיה
את הגול הזה צריך לראות בשחור-לבן. כלומר, אין ברירה, זה מה שהיה אז. ועדיין, איכשהו, הגול הזה בועט בגוונים הכי חיים שהטבע יכול לסדר.
הילד בן ה-17 ו-249 הימים, כלומר פלה, שאז עוד לא ידע שהוא פלה, מקבל עם הגב בתוך הרחבה. מקפיץ קטנה מעל שחקן, ועוד קטנה לפינה השמאלית. שער אחד שלו מתוך שניים שיובילו את ברזיל לזכייה ראשונה בתולדותיה באליפות העולם. אולי השער שהכי פחות משופע ביופי אסתטי ברשימה שכאן, ועדיין שער שכולו, מזוקק, אגדת דשא שנולדה ממש באותו רגע נדיר של הקפצה. שער שהוא בעצם לידה. לא לידת עכוז. לידה קיסרית מפוארת.
7. בנז'מן פבאר (צרפת)
שמינית גמר 2018, נגד ארגנטינה
בסוף, כמו בכל תחום אחר, יופי של גול זו העדפה אישית. אני למשל תמיד אעדיף גול של טכניקה, של צירוף מסירות, של כדורגל ברגליים, על פני בעיטה שמתלבשת. כזאת שבאותה מידה הייתה יכולה לקחת שמאלה ולהפיל הרקולס.
אבל יש בעיטה שמתלבשת, ויש בנז'מן פבאר. לוקאס הרננדז מגביה בלחץ משמאל. כדור שקופץ פעמיים על הדשא ופוגש, אלכסונית מהשער, מימין, מ-18 מטר, את פבאר. והוא, עם החיצונית, מסובב לחיבור הרחוק. מסובב את מה שבסופו של יום יתברר כשער הטורניר, שבא מרגלה של אלופת העולם. ורק שאלה אחת נותרת פתוחה מהאירוע: מה לשחקן הגנה שהוא לא רוברטו קרלוס, ולטכניקה כזו?
6. סעיד אל-עוויראן (ערב הסעודית)
שלב הבתים 1994, נגד בלגיה
כשאתה רואה את השער הזה, השם הראשון שעולה לך לראש הוא רוני רוזנטל. גם לו היה שער כזה באותה שנה בדיוק, במדי הנבחרת נגד אזרבייג'ן. גם הוא דהר מגרש שלם.
אז כן, אותו דבר אל-עוויראן, רק על הבמה של המונדיאל. והבן אדם רץ. ורץ. ורץ. בלגים מיואשים נתלים עליו, מוכרי הוט-דוגס, עוברי אורח. כוח מתפרץ טהור, נעדר טכניקה, ועדיין אי אפשר לעמוד מולו. גם אם תציב בדרך מחסומים, דוקרנים ותעלות תנינים, ברור לך שזה בלתי נמנע: הבחור לא הולך לעצור עד שהכדור יהיה בפנים.
5. רישרליסון (ברזיל)
שלב הבתים 2022, נגד סרביה
מה זה שם, מתעופף עקום בשמיים? מטוס משתעל שנכנסה לו יונה לקנה הנשימה? דוכיפת אחרי שני אופטלגין עם נקע בכנף? עפיפון מחומרים סיניים ממוחזרים שהתעוות מהרוח?
גם עכשיו, במלאות ארבע שנים, קשה להבין מה היה שם. הגבהה משמאל עם החיצונית. עד כאן הכול ברור. אבל אז, במוב ראשון, רישרליסון עוצר — כלומר מקפיץ לעצמו קטנה — ובמוב השני הוא מתעופף במעין מספרת, עם רגל גבוהה, שנדרש אורתופד כדי להסביר איך הנ"ל הגיע למנח הגוף שלפנינו. מספרת ששולחת כל איבר למשבצת אחרת באטמוספרה. שער משוגע של ארתור גולדפיאט, שלא בהכרח מתיישב עם כוח הכבידה, ולידו חייב לבוא שרטוט של גוף האדם.
4.רובן ואן פרסי (הולנד)
שלב הבתים 2014, נגד ספרד
הגבהה ארוכה מאזור האמצע. רובן ואן פרסי דופק זינוק עקרבי. או צפרדעי. או נחשי. משהו מעולם החי. בקיצור, יוצא לרחיפה. בשלב מסוים של הרחיפה, וככל שהוא צובר תאוצה וגובה, הוא מוצא את עצמו מביט מכדור הארץ כלפי מטה. מרגיש שלווה כזאת של חלל. של היעדר כבידה. של דממת ניתוק. רואה מתחת את האצטדיון, ארנה פונטה נובה הרוחש. את האוהדים, אלה שבאמצע המהלך שלו מעזים למצמץ.
ברגע מסוים, בכל אופן, הוא מתחיל להנמיך. פותח גלגלים, ויש חיכוך כזה של כניסה לאטמוספרה. ואז, כשהוא כבר נושם את האוויר של העיר סלבדור בברזיל, והוא במאונך לדשא, ואן פרסי נוגח מ-15 מטר קשתית מעל השוער. שער הנגיחה הכי יפה שנכבש אי פעם במונדיאלים. עם כל הכבוד לסקילאצ'י, כן?
3.מנואל נגרטה (מקסיקו)
שמינית גמר 1986, נגד בולגריה
מנואל נגרטה נותן לכדור לקפוץ פעם אחת על הקרקע. עבור חדי העין, זה אולי הפגם היחיד בשער הזה. ואז הוא מקפיץ לחאווייר אגירה, שמחזיר לו בנגיעה מהאוויר. ומפה, במספרת צד, נגרטה שולח את הכדור לפינה הימנית. אירוע שמתנהל ברובו מעל פני הקרקע, תוך עליונות אווירית מקסיקנית. 115 אלף איש היו עדים חיים לפלא האקרובטי הזה, באצטקה שבמקסיקו. המון, ועדיין כלום לרגע כזה.
2. חאמס רודריגס (קולומביה)
שמינית גמר 2014, נגד אורוגוואי
25 מטר מהשער. אולי טיפה יותר. נגיד 28 מטר. עוצר עם החזה. הוא עם הגב לשער. מסתובב. מכין את השמאל. ההכנה של השמאל לוקחת רגע או שניים. אפשר לשמוע את ההכנות בזמן אמת. בוכנות זזות, מתכות נעות. קול צרימה דקה. כמו רובוטריק של כדורגל. ואז, כשהכול מוכן, הילד הקולומביאני נותן שוט שפוגע במשקוף, נופל לקרקע ומרים את הרשת העליונה.
הביצוע הזה, מופת של טכניקה, זוכה פרס פושקאש לשער היפה של 2014, הוא מסוג השערים שרק כאלה ששיחקו כדורגל מבינים כמה הם מסובכים לביצוע. ושאתה מסוגל להבקיע רק כשאתה צעיר, והוזה מהלכים שאחר כך, בגיל מבוגר יותר, אתה מבין כמה זה מורכב לבצע — אז אתה מוותר מראש.
5 צפייה בגלריה
טכניקה עילאית במיטבה. רודריגס בביצוע במונדיאל 2014
(צילום: Julian Finney/Getty Images)
1.דייגו ארמנדו מראדונה (ארגנטינה)
רבע גמר 1986, נגד אנגליה
אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי. תכף ייכבש פה השער הגדול בתולדות גביעי העולם. או לכל הפחות שער הסלאלום המבריק בתולדות המונדיאלים. שער שאין צורך באף סרטון כדי להיזכר בו. הוא צרוב בראש אצל כל אחד מתושבי הכדור שנשם אז כדורגל.
לא פחות מהביצוע, זה הטיימינג: מיד אחרי "יד האלוהים" באה "רגל האלוהים". ורגל האלוהים קצרה ושרירית, ומלאת קסם. מזגזגת ימינה, שמאלה, קדימה. אם "יד האלוהים" היה פייק גול, כאן זה היה הדבר האמיתי. האולימפוס של הגולים. היצירה הלאומית שהשאיר לנו מספר 10 הנצחי אחרי לכתו. המונה ליזה שלו. את השם של האמן אין צורך להזכיר.
