עמוק בתוספת הזמן מול אוסטריה, לאו מסי עשה משהו שלא אמור לקרות בגילו. הוא התחיל במהלך מימין, נכנס לרחבה, קיבל את הכדור, תיעתע בהגנה האוסטרית, נבלם, ואז, באופן מדהים, היה ראשון לעוט על הריבאונד המוזר מול האוסטרים, שחלקם לא נולדו כשהתחיל את הפרק ההיסטורי שלו בגביע העולם.
איש בן 39, ברגעי הסיום, בחום מתיש, משגר בכריעה את הכדור לרשת לפני כולם, בדרך לשבירת שיאים היסטוריים. הוא היה השחקן המבוגר ביותר על המגרש – גם הרעב ביותר עליו. גם הטוב ביותר.
נכון, מסי הוא תופעה כמעט בלתי נתפסת, אבל הוא לא לבד כאן במונדיאל 2026. הכוכבים הגדולים הגיעו כשהם בוהקים, מוכנים, מלאי אנרגיה ומפיצי אור. אלה לא הגזמות בתיאורי טבע – אלה המספרים. כריסטיאנו רונאלדו ממשיך לכבוש בגיל 41; קיליאן אמבאפה נראה כאילו יצא מקטלוג של שחקן מושלם, כזה שההשוואות לפלה כבר לא נראות גדולות עליו; ארלינג הולאנד התייצב למונדיאל הראשון שלו ומפציץ בקצב מסחרר במדי נורבגיה; הארי קיין שוב מוביל את אנגליה; ויניסיוס ג'וניור הפך לפנים החדשות של ברזיל. לאמין ימאל, עוד לא בן 19, כבר נראה כמו אחד הכוכבים הגדולים בטורניר.
מעבדה צמודה
במשך שנים הזהירו אותנו שהכדורגל הורג את עצמו, ושפיפ"א ואופ"א הורגות את השחקנים. יותר משחקים, יותר טיסות, יותר מפעלים, יותר כסף. ההיגיון היה פשוט: ככל שהכדורגל יהפוך אינטנסיבי יותר, כך הכוכבים יגיעו לטורנירים הגדולים עייפים ופציעים יותר. ההיסטוריה גם תמכה בתיאוריה הזאת.
אם הכדורגלן של שנות ה-80 וה-90 היה מגיע למונדיאל עם תחבושת, אמבטיית קרח וקמעות למזל – הכדורגלן של 2026 מגיע עם מעבדה. כל ספרינט נמדד, כל שינוי בדופק נרשם, כל ירידה באיכות השינה מזוהה, כל עומס שרירי מנותח. פעם מאמן היה שואל שחקן איך הוא מרגיש. היום המחשב כבר יודע את התשובה הרבה לפני התזונאי.
ויניסיוס ג'וניור. ברזיל הבינה שאסור להעמיס עליו את כל ההיסטוריה של הכדורגל הברזילאי
(צילום: עוז מועלם)
אין שום דרך שבה שחקנים בני 39 ו-41 עדיין מסוגלים להכריע משחקי מונדיאל בלי מעטפת מדעית יוצאת דופן, אלא אם אתם מאמינים ששניהם קצת לא אנושיים, וקשה להתווכח גם עם זה. מסי ורונאלדו הם מזמן לא רק כדורגלנים, אלא פרויקטים עתידניים של תחזוקה אנושית, פרומו שהמדע מעניק לנו לספורטאים שיצמחו בדורות הבאים.
כולם שווים. לכאורה
אם זה היה רק ענייני מבחנות ואנליזות – כל שחקן היה הופך למסי, כל חלוץ היה נעשה רונאלדו. הסיפור הגדול יותר הוא שהכדורגל למד משהו חדש על כוכבים. פעם ביקשו מהם להיות מולטי: דייגו מראדונה ופלה היו כמו שני עמודי ענן שהלכו לפני העדר ובאמת עשו כמעט הכול, פרט להגנה. העידן הזה מתנהל אחרת, וכיום בונים סביב הענקים מערכת שמאפשרת להם לעשות את מה שהם עושים הכי טוב.
ארגנטינה היא הדוגמה היפה ביותר. במשך שנים דרשו ממסי להיות גם הפליימייקר, גם הכובש, גם המנהיג וגם המושיע. ארגנטינה של ליונל סקאלוני אינה בנויה כדי להוכיח שכולם שווים, היא בנויה כדי למקסם את השחקן הגדול ביותר שלה. לכן מסי כבר לא חייב לרוץ לכל מקום, ולכן נשאר לו כוח להגיע ראשון לכדור החוזר בדקה ה-95.
ואז מסי עקף את כולם: כך התחלפו מלכי השערים במונדיאלים
רונאלדו עם החברים
(צילום: REUTERS / Pedro Nunes)
אותו רעיון בדיוק פועל בפורטוגל. רונאלדו כבר אינו השחקן שרץ הכי הרבה. הוא גם לא צריך להיות. סביבו נמצאים ברונו פרננדש, ויטיניה, ברנרדו סילבה וז'ואאו נבש. פורטוגל הבינה שהדרך הטובה ביותר לקבל את כריסטיאנו של גיל 41 היא לא לבקש ממנו להיות כריסטיאנו של גיל 25, אלא להפוך אותו לגרסה היעילה ביותר של עצמו. למרות התיקו המאכזב בפתיחה, המחנה הפורטוגלי שידר בפאלם ביץ' מסר אחיד: אנחנו נמשיך לעבוד עבורו.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
הדור הבא הוא סיפור אחר לגמרי. אמבאפה הגיע לכאן אחרי עונה לא פשוטה בריאל מדריד. מבחינה אישית הוא המשיך לכבוש בכמויות, אבל חי בתוך סיר הלחץ הגדול ביותר בכדורגל העולמי. הוא לא רק כוכב בליגה הספרדית – הוא הכוכב הגדול ביותר שלה, וככזה נאלץ לספוג לא מעט. ואז הטאלנט הצרפתי מגיע למונדיאל עם צרפת, ושם הוא פורח. בנבחרת, אמבאפה הוא לא רק סופרסטאר – הוא מוסד. התחושה במחנה ברורה לחלוטין: הדרך לגביע עוברת דרכו. המאמן דידייה דשאן יודע את זה, אבל כששחקנים מפנימים את המסר – המשחק הופך פשוט יותר עבור אמבאפה. לא במקרה הוא משוחרר יותר, לא במקרה הוא חזר לחייך כאן, לא במקרה הוא שוב כובש בצרורות.
הארי קיין במשחק נגד קרואטיה. אוסף של שחקנים יצירתיים סביבו
(צילום: Richard Pelham / Getty Images)
גם קיין נהנה מהדור שסביבו. במשך שנים אנגליה דרשה ממנו להיות הכול. כיום הוא מוקף בג'וד בלינגהאם, בוקאיו סאקה ודקלן רייס. זה אולי האוסף היצירתי ביותר שהיה לאנגליה מאז 1966. התוצאה פשוטה: קיין כבר לא צריך לייצר וגם לסיים. אחרים מכינים – הוא מסיים, בדיוק כמו גארי לינקר, ובדרך לעקוף את החלוץ האנגלי הנערץ שלא הספיק מול דייגו מראדונה ב-1986.
הולאנד מסמל את הדוגמה המובהקת ביותר לשינוי. במשך כמה שנים נורבגיה הייתה הולאנד ועוד עשרה, כיום היא נבחרת אמיתית שעובדת עבור הענק שלה. מרטין אודגור, קפטן ארסנל ואחד הקשרים היצירתיים הטובים בפרמייר-ליג, הפך לשותף המושלם עבורו. לצידם נמצאים אלכסנדר סרלות הנהדר, וגם אנטוניו נוסה ואוסקר בוב – שניים מהכישרונות המבטיחים באירופה. הולאנד כבר לא צריך לרדת למרכז המגרש כדי לחפש כדור, אלא יכול להישאר קרוב לרחבה, לשמור אנרגיה ולהתרכז בדבר אחד: להבקיע.
ארלינג הולאנד. הדוגמה המובהקת ביותר לשינוי
(צילום: AP Photo / Steve Luciano)
המפגש הקרוב בינו ובין אמבאפה (מחר, שישי, ב-22:00) בקרב על פסגת הבית הוא בדיוק ההצגה הכי טובה בעיר שפיפ"א ורשתות השידור חלמו עליה כשהרחיבו את הטורניר.
ויניסיוס עובר תהליך דומה בברזיל. במשך שנים הוא היה היורש של ניימאר. היום הוא כבר המנהיג. אבל גם ברזיל הבינה שאסור להעמיס עליו את כל ההיסטוריה של הכדורגל הברזילאי, וגם יודעת שהיא צריכה את ניימאר כדי להכניס את ויני ג'וניור תחת כנפיו.
לאמין ימאל. בנבחרת ספרד שומרים על היהלום
(צילום: REUTERS / Claudia Greco)
ימאל הוא הסמל הגדול ביותר של דור העתיד. ספרד נראתה אבודה בלעדיו בתיקו מול קייפ ורדה, וחזרה להיראות כמו מועמדת לזכייה כששב להרכב מול ערב הסעודית. בגיל 18 הוא מייצר תחושת ציפייה שמזכירה כוכבי-על מבוגרים, אבל בניגוד לדורות קודמים, ספרד אינה ממהרת לשרוף אותו. בנבחרת מגינים עליו, מנהלים היטב את הדקות שלו, ושומרים על היהלום לא רק לטורניר הזה אלא לעשור הבא.
האגדות מול היורשים
המדע האריך קריירות, ניהול הקריירה הפך חכם יותר, הנבחרות למדו לבנות את עצמן סביב הכוכבים שלהן, ועולם הכדורגל כולו הבין שהדרך להפיק מהכישרונות הגדולים ביותר את המקסימום היא לא לדרוש מהם יותר מדי ולסגור אלכסונית, אלא לשמור עליהם ולעבוד בשבילם.
יש עוד בונוס די נדיר: לאו מסי ערך את הופעת הבכורה שלו במונדיאל ב-2006. עשרים שנה אחר כך הוא עדיין כאן – באותו טורניר עם לאמין ימאל שכבר נראה כמו האיש שיום אחד יירש את הבמה.
הכוכבים הצעירים נפגשים עם האגדות שהיו עבורם השראה. זה כל הקסם (והמדע).
