הלם. אחרי שריקת הסיום שקבעה את זכייתה של ספרד באליפות העולם, מצלמות הטלוויזיה לא הראו שום שחקן או איש צוות ארגנטינאי מתמוטט לדשא בצער; אף אחד לא מחה דמעה, אף אחד לא ניגש לנחם את חברו. מסי התחיל למרר בבכי רק אחרי שקיבל את המדליה למקום השני, וסקאלוני לא יכול היה לעצור את הדמעות שלו רק במסיבת העיתונאים. כשחשבתי על התגובה הזו, במיוחד ממכונת האמוציות הארגנטינאית, נזכרתי שזו הייתה בדיוק התגובה הצרפתית אחרי שספרד מעכה אותה בחצי הגמר.
לקח לשחקנים ולמאמנים של שתי הקבוצות המפסידות קצת זמן כדי להמיר את התחושות שלהם לדמעות. הנייר ההיסטורי יזכור שארגנטינה הפסידה 0:1 אחרי 120 דקות, אבל האמת היא שספרד הביסה את ארגנטינה, קרעה לה את הצורה, שחטה אותה 0:1. הארגנטינאים, כמו הצרפתים, היו צריכים לעכל במשך דקות ארוכות את האינקוויזיציה הספרדית שזה עתה עברו. המצלמה האמריקאית נתנה קלוז-אפים ארוכים על הארגנטינאים בסיום המשחק, וזה הזכיר אנשים בהלם קרב. "מה בדיוק קרה לי בשעתיים ומשהו האחרונות?" – זה מה ששידרה כל הבעת פנים שלהם. מק אליסטר ואנצו פרננדז, שהלכו לאיבוד ביער הקישור הספרדי, נראו כמו שתי דמויות מסרט קומיקס שעבר עליהן מכבש.
עומק, גיל, אחדות
אונאי סימון זכה בתואר שוער הטורניר, ובצדק. גול אחד בלבד בשמונה משחקים הוכיח גם את הטרנספורמציה שעברה הנבחרת הספרדית. בהיסטוריה הלא רחוקה שלה, שהולידה שלושה תארים רצופים, ספרד הייתה מכונת טיקי-טאקה מייאשת. בטורניר הזה, האקורדיון שהוליך רודרי בקישור גובה בחוליית הגנה מפוארת. כל בחירה של שחקן מההגנה הזו לשחקן הטורניר לא הייתה מקפחת אף אחד.
ובחזרה לסימון: לפני הטורניר היו קולות, אפילו בספרד, ששאלו אם הוא באמת השוער הספרדי הכי טוב בסגל. כמה אף טענו שהוא השוער השלישי, ועולה רק כי הוא "הבן המועדף" של דה לה פואנטה. העומק של הכישרון בכדורגל הספרדי הוא פשוט מטורף – מדובר בקבוצה שמעלה את טורס, זובימנדי, מרינו, פדרי וגאבי מהספסל. בלתי נתפס.
גלולת הייאוש שבלעו הארגנטינאים (כמו גם היריבות בשבעת המשחקים הקודמים) מתגברת לאחר מבט לעבר הסגל הספרדי: שני הקיצוניים שבלטו באליפות אירופה לפני שנתיים הגיעו לאליפות הזו אחרי פציעה ולא בלטו (בלשון המעטה), אבל הם רק בני 19 ו-24. העוגן של ההגנה בן 19. אף שחקן שם לא עומד בפני פרישה עד האליפות הבאה; בקטגוריית ה-30 פלוס רק לאפורט שיחק דקות משמעותיות, ולשלושת שחקני הקישור בני ה-30 (מרינו, רודרי, רואיס) יש עוד כמה שנים טובות בארנק, לצד מחליפים מעולים שכבר מלוטשים בקנה.
החולייה הבלתי מנוצחת של דה לה פואנטה
(צילום: רויטרס)
פס הייצור של הכדורגל הספרדי לא מפסיק לייצר כישרון, אבל מדובר בכישרון שונה לחלוטין מפס הייצור שמספק הכדורגל הצרפתי. הצרפתים בונים כישרונות עצומים; הספרדים מייצרים ספקי שירותים למכונת כדורגל. הכדורגלן הספרדי, מגיל צעיר מאוד, לא חושב מה הכדורגל הספרדי יכול לעשות עבורו, אלא מה הוא צריך לתת לכדורגל הספרדי. זו גישה שמחליקה למערכת כל כישרון, כי הידע הוטמע מילדות. הניצחון של ספרד באליפות העולם, כמו גם הניצחונות שלה על אלופות העבר בדרך לאליפות אירופה, הם לא רק ניצחונות ספורטיביים נטו – הם ניצחון של אידיאולוגיה על פני אינדיבידואליזם. לאמין ימאל של הנבחרת הוא עדיין כוכב גדול, אבל הוא מוחק חלק מהיכולות האישיות שלו לטובת הכלל.
ועדיין, אסור לשכוח את זה בתוך ההמולה של המונדיאל והדרך שעבר בחודש האחרון: הכדורגל הספרדי, בסופו של דבר, הוא זה שגם גידל וטיפח את ליונל מסי.
הדגלים והרנסנס
עוד דבר שבלט בטקס חלוקת המדליות והגביע הוא חצאיות הדגלים שקשרו השחקנים הספרדים מסביב למותניהם. הדגל הספרדי כמעט ונעלם בין שבעה או שמונה דגלים אזוריים שונים שהשחקנים בחרו לחגוג איתם. הלאומנות הבדלנית הזו הייתה בעבר בעוכרי התלכיד הקבוצתי בנבחרת הלאומית (שלא להזכיר את המתיחות התמידית בין שחקני ריאל לברצלונה). ספרד של דה לה פואנטה הפכה את זה לנון-אישו, לחלק מהזהות המאוד ברורה שלה: יש בספרד הרבה לאומים, אז מה?
דור הזהב חוגג את הזכייה ביורו 2012
(צילום: Alex Livesey/Getty Images)
אנחנו בעיצומו של רנסנס: ספרד היא אלופת העולם בכדורגל, ואלופת אירופה. ספרד היא אלופת העולם לנשים (והפסידה רק בפנדלים לאנגליה באליפות אירופה). מאמן ספרדי זכה בשתי הפעמים האחרונות בליגת האלופות, מאמן ספרדי הוביל מועדון לתואר הליגה האירופית, ומאמן ספרדי אחר זכה בפרמייר-ליג – וזה עוד לפני שהזכרנו את פפ גווארדיולה הפורש. בנוסף לחמש הזכיות של נבחרות הנשים והגברים הבוגרות, לספרד יש מאז 2022 לא פחות מ-11 זכיות במדליות זהב של הנבחרות הצעירות (עד 23, עד 20, עד 19 ועד 17). מדובר בדומיננטיות שיכולה לגמד אפילו את תור הזהב ההיסטורי של 2008–2012.
הבידור האמריקאי
האמריקאים יודעים לעשות טלוויזיה, ובטוח יודעים להפיק מופעי בידור. אבל מופע מחצית של 27 דקות על חשבון כשירות השחקנים, ובמאי שמעדיף שידורים חוזרים וקלוז-אפים על סלבריטאים בקהל כשהכדור במשחק בעשר הדקות האחרונות – הוכיחו שהאמריקאים יודעים לעשות בידור, אבל לא בשילוב עם כדורגל.
ועדיין, מי שרוצה לראות את עשר הדקות הגדולות ביותר של טלוויזיה במסגרת המונדיאל הזה, שיחפש את עשר הדקות שבהן רובי וויליאמס, מזוגג לחלוטין, פרץ לאולפן השידור הגרמני והשתלט להם על השידור. קסם טהור.
