זה היה הגמר שבו הטוב ניצח, רק לא הטוב שרוב האנשים היו יכולים לחשוב עליו מראש. אפילו לאו מסי, בטורניר הגדול והאחרון בחייו, זז הצידה ושיחק תפקיד משני בעלילה שכמו נכתבה למענו. גם הטוב שלו לא היה טוב כמו הטוב של נבחרת ספרד, אולי הזוכה המרשימה ביותר בעידן המודרני - נבחרת שבמשך שמונה משחקים ספגה שער אחד, ואפשר להישבע שגם לא בעטו למסגרת השער שלה הרבה יותר מכך.
על הנייר היא פגשה בדרך נבחרות כמו פורטוגל, בלגיה, צרפת וארגנטינה. למעשה, ספרד שיחקה במשך שמונה משחקים מול נבחרת סעודיה. אל מטחנת הבשר שלה נכנסו, אחת אחרי השנייה, כמה מהנבחרות הטובות בעולם, ומצדה השני הן יצאו כולן מרודדות לעובי של נמושות מחצי האי ערב. צרפת הייתה הנבחרת המלהיבה בטורניר. ארגנטינה הייתה הסיפור הטוב בטורניר. כולן רודדו לכדי אפסיות ברגע שבאו במגע עם ספרד, שהייתה המקום שאליו הכדורגל הלך כדי למות. קודם היא הכחידה את צרפת, ולאחר מכן השמידה את ארגנטינה.
שתי הנבחרות שסיפקו את הגמר הטוב בהיסטוריה לפני שלוש שנים וחצי היו שותפות, מהצד הלא נכון, לשני משחקים משמימים לפי כל קנה מידה תחרותי ואסתטי, אבל זו לא בעיה של ספרד. מה שהיה שעמום מתמשך עבור המין האנושי הוא בדיוק מקור הגאווה של הנבחרת הזוכה. למה זה היה כל כך גרוע? משום שבמעמד שבו אמורות היו להיות שתי נבחרות, הייתה רק אחת. השנייה הייתה בבטן של ספרד. אם היום רודרי עושה גרעפס, תצא לו חתיכת בד בצבעי תכלת-לבן.
היא לא הזוכה הרומנטית. אין בפרונט שלה גיבור-על אחד שהאנושות כולה מסתובבת סביבו, אבל יש לה משהו אחד שלא יכול להיות לאף אחת אחרת - תחושת הצדק שמלווה אותה בהנפת הגביע. 20 פעמים בעטה לשער של נבחרת ארגנטינה, לפני שמסי ספק בעט, ספק מסר את הכדור שעבר מעל למשקוף של אונאי סימון אי שם בדקות האחרונות של ההארכה, ונחשב רשמית לאיום הראשון של ארגנטינה על השער של ספרד. זה פער בלתי נתפס, מהסוג שלא רואים גם במפגשים בין קבוצות צמרת לקבוצות תחתית בליגות המקומיות. מכבי ת"א ומכבי ריינה היו מנפקות גמר תחרותי יותר אילו היו נקלעות למעמד.
משחק במעמד צד אחד. אולמו מול מק אליסטר
(צילום: AP Photo/Ashley Landis)
נוכחת נפקדת
זכייה בטורניר היא לא הסוף שראוי לארגנטינה הזאת, טלנובלה ספורטיבית סוחפת ככל שתהיה, אבל במקביל היא ראויה ליותר מסגנות שכזאת - אולי ההפסד המביש ביותר בגמר כלשהו. נבחרות כבר הובסו בגמר, אבל הן לפחות נכחו במגרש בתבוסתן. קרואטיה השוותה ל-1:1 לפני שהפסידה 4:2 לצרפת ב-2018, ברזיל בעטה לשער לפני שחטפה שלישייה 20 שנה קודם לכן. ארגנטינה שיחקה מהרגע הראשון כאילו היא עם שני שחקנים פחות, ובהמשך הורחק גם אנצו פרננדס. נדמה שבגמר הוגש לארגנטינה החשבון על כל אותם ניצחונות פלאיים שהושגו בדרך לא דרך, בדרמה גדולה שהצליחה להסתיר פעם אחר פעם את חולשותיה.
רק במקום השני. מסי
(צילום: AP Photo/Ashley Landis)
החד-צדדיות של הגמר היא סך כל הניצחונות הדחוקים והמרגשים עד אליו; הריקנות שבעקבותיו היא ההפך הגמור מהריגוש הגדול שבמסע לשלב האחרון. ניצחון של ארגנטינה על ספרד במשחק הזה - בפנדלים, בזחילת גחון או בהליכה לאחור - היה מייצר תחושת עוול ספורטיבי חסרת תקדים, שספק אם הייתה מחליקה בקלות גם בגרונם של הקנאים שבאוהדיה. צדק לא חייב להופיע בכדורגל. לא פעם היעדר הקורלציה בין התוצאה הסופית להתרחשויות שקדמו לה מתואר כקסמו הגדול של המשחק. לא במקרה הזה. כאן הצדק היה חייב לנצח. והוא ניצח.
