זווית המאמנים מרתקת כאשר בוחנים את ההבדלים שבין כדורגל המועדונים לכדורגל הנבחרות. רוב המאמנים המובילים של שנות האלפיים באירופה שלטו בליגות הבכירות ובליגת האלופות, אבל מעולם לא ניסו את המעבר לזירה הבינלאומית, למרות שהיו הצעות מפתות על השולחן. אולי זה ההרגל של העבודה האינטנסיבית היומיומית שהם לא רצו להחליף בתפקיד שעשוי ממקטעים קצרים, אולי דאגה מפגיעה במורשת.
זינדין זידאן, פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו, יופ היינקס - כולם ויתרו על התענוג. אלכס פרגוסון עבר שמונה חודשים כמאמן סקוטלנד לפני הפריצה הגדולה במנצ'סטר יונייטד. היכולת שלהם לא נמדדה מעולם ביורו או מונדיאל. יוצאי הדופן הם שני ספרדים, ויסנטה דל בוסקה שוהביל את ריאל מדריד לשתי זכיות בצ'מפיונס ואז את ספרד לאליפות העולם והיורו, ולואיס אנריקה, שהתקופות שלו עם לה רוחה לא השתוו למה שעשה לפני כן עם ברצלונה ואחרי כן עם פ.ס.ז'. השם היחיד שלא נגענו בו הוא של גדול מאמני ליגת האלופות בהיסטוריה, קרלו אנצ'לוטי.
אחרי קמפיין הכנה חסר יציבות, נבחרת ברזיל תפתח את משחקיה בבית 3 (בלילה בין שבת לראשון, 1:00 שעון ישראל) מול מרוקו, הרביעית במונדיאל 2022 להזכירכם. היא תהיה מעצמת המונדיאלים הראשונה שתיכנס למעגל המשחקים, וההתלהבות שתהיה סביבה בניו-ג'רזי תכניס את העולם בכל הכוח לטורניר הזה. יהיו צבע ומוזיקה ביציעים, אוהדים לחוצים, מסיבה מחוץ לאצטדיון – ו-11 שחקנים שזקוקים ליד המכוונת של הגאון האיטלקי.
ההתאחדות הברזילאית רדפה אחרי אנצ'לוטי מאז המונדיאל הקודם, אבל הוא העדיף להמשיך בריאל מדריד. רק כאשר הבין שמיצה את הקדנציה השנייה שלו במועדון, האיש שזכה בצ'מפיונס פעמיים כשחקן ועוד חמש כמאמן הסכים לקחת על עצמו את פרויקט הסלסאו. התזמון לא היה מובן מאליו – שנה לפני גביע העולם, כשהכרטיס לטורניר עוד לא מובטח והשחקנים חסרי ביטחון. קשה לומר שברזיל הבריקה בשנה הזו, אבל לכל הפחות אנצ'לוטי הוא דמות שהסגל והקהל סומכים עליה הרבה יותר. לא עוד הימור על מאמן מקומי שהצליח בליגה, אלא אדם סמכותי שחגג שלשום 67 ומוכן לחלוטין לבחון האם מוח הכדורגל המבריק שלו מתאים גם לתחרות מהסוג הזה. המורשת שלו כבר לא יכולה להיפגע.
ההתאמה שלו לתפקיד קיבלה חותמת כאשר זכה בחודש שעבר להארכת חוזה עד מונדיאל 2030. בברזיל מבינים שאנצ'לוטי לא יכול לעשות מהפכה תוך 12 חודשים, ורוצים לתת לו את הזמן לגבש קבוצה מנצחת שאולי תגיע כאחת הפייבוריטיות למונדיאל. זו הסיבה שהוא היה מבוקש שם כל כך: הבוסים ראו את העבודה שעשה לאורך זמן במועדונים, ורוצים לתת לו תנאים דומים מבחינה קונספטואלית, כלומר, לא טורניר ספציפי כיעד, אלא למידה ויישום ארוכי טווח שיאפשרו בנייה בריאה.
3 צפייה בגלריה
מכאן אפשר רק לעלות. נבחרת ברזיל
(צילום: Kirk Irwin / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
שאלת ההתאמה הסגנונית אינה רלוונטית. אנצ'לוטי עבר הכל, ובשנה הזו התנסה לא מעט במערכים שתוביל אותו לגמישות טקטית, בהישענות על המהירות והטכניקה של שחקני ההתקפה. הברזילאים לא רצו חידוש פילוסופי, אלא אותו – ווינר מארץ הווינרים, ששונה מרוב המאמנים בני דורו שעדיין עובדים ברמות הגבוהות. הוא לא מנותק, לא נבהל מהאופי השונה של הצעירים, אלא יודע להיות אבא מחבק ומלמד עבורם, והם רוצים לשחק בשבילו. זה מהווה גם שינוי ממאמנים צומחים כמו צ'אבי אלונסו, שבאים בדרישה שכל הסגל יתיישר לפי הרצונות שלהם.
הטענה היחידה שעלתה לגביו עד כה נוגעת לסגל. לא לזימון של ניימאר, שהיה הכרחי מבחינה ציבורית, אלא לוויתור על ז'ואאו פדרו. בסגל שסובל ממחסור בחלוצים מרכזיים, נראה משונה להשאיר בחוץ את הסקורר של צ'לסי שנבחר לשחקן השנה במועדון. ההסבר של האיטלקי לא הניח את הדעת: "סביר להניח שהגיע לו להיות ברשימה, אבל למרבה הצער, עם כל הכבוד, בחרנו בשחקן אחר". הוא הזכיר גם שיש לשחקנים שונים מאפיינים שונים, ושהתנאים של הטורניר לא יהיו דומים לאנגליה - וזה עדיין מצטייר לא טוב.
אבל בשורה התחתונה, גם ז'ואאו פדרו לא היה אמור לעשות את ההבדל. הציפיות מבפנים לא ישתנו לעולם, אבל נראה שמעולם ברזיל לא הגיעה למונדיאל כלשהו עם ציפיות כל כך נמוכות מהאוהדים ברחבי העולם. הם ראו אותה מתקשה מול האימפריות האירופיות בטורנירים האחרונים, סובלת מנחיתות טקטית ומנטלית. המשימה הראשונה של אנצ'לוטי לא תהיה לזכות במונדיאל הזה, אלא לגרום לענף כולו לפחד שוב מברזיל.
