ברזיל מגיעה למונדיאל 2026 במצב מוזר מאוד: היא עדיין ברזיל, אבל היא כבר לא ממש יודעת מה זה אומר. פעם זה היה פשוט. ברזיל הייתה שם נרדף לכדורגל יפה, לחוצפה, לריקוד, לכישרון שלא צריך להסביר את עצמו. גם היום היא מפחידה על הנייר, עדיין מייצרת שחקנים שהכדור נדבק להם לרגל, אבל משהו בזהות שלה נסדק. ה"סלסאו" מחפשת את עצמה.
כדי להבין את הפער, מספיק להיזכר בנבחרת של 2006. בימים האחרונים רץ ברשת סרטון נוסטלגי על הסגל ההוא, ומי שהיה ילד באותה תקופה כנראה לא מסוגל לראות אותו בלי להרגיש צביטה קטנה בלב. רונאלדיניו בשיאו, אדריאנו שנראה כמו חלוץ שנבנה במעבדה צבאית, רונאלדו בשלהי הקריירה אבל עדיין עם הילה של אל, קאקה האלגנטי, רוביניו, רוברטו קרלוס. זו הייתה חבילת קלפים של גיבורי־על. כולם היו בטוחים שהיא תטייל כל הדרך להנפה בגרמניה. בפועל, היא שיחקה כדורגל מאכזב, כבוי, כמעט עצוב, והודחה ברבע הגמר מול צרפת של זינדין זידאן. ועדיין, באופן מוזר, היא נשארה אחת הנבחרות הזכורות ביותר של המאה הנוכחית. הפנטזיה שלא התממשה.
עשרים שנה אחר כך, ברזיל כבר לא מגיעה לטורניר מהעמדה ההיא. היא עדיין מועמדת טבעית, כי בכל זאת - היא ברזיל. אבל היא כבר לא מעל כולם. צרפת נראית עמוקה יותר, אנגליה שלמה יותר, ארגנטינה קשוחה יותר וספרד לא שואלת את עצמה "איך בא לי לשחק היום?". ברזיל מגיעה אחרי שנים של בלבול, קמפיין מוקדמות רע עם רגעי שפל כמו תבוסה 4:1 לארגנטינה. אבל היא תמיד מוצאת דרך לגרום לעולם לפנטז על הז׳וגו בוניטו. הפעם היא עשתה את זה באמצעות מאמן.
החיוך של אנצ'לוטי
ההתאחדות הברזילאית רדפה אחרי קרלו אנצ׳לוטי כאילו היא צ׳לסי והוא חלוץ בן 18 מסנטוס עם סעיף שחרור של 70 מיליון יורו. היא חיכתה, התעקשה, לא ויתרה ובסוף קיבלה את האיש שרצתה. זה מינוי היסטורי, אבל גם מינוי שמספר הרבה על ברזיל הנוכחית. פעם היא ייצאה רעיונות לעולם, היום היא מייבאת שקט מאיטליה ורוצה תוצאות של ריאל מדריד.
אנצ'לוטי לא בא ללמד את הברזילאים לשחק כדורגל שמח. הוא בא לעשות משהו חשוב יותר: להרגיע אותם. להוריד את מפלס ההיסטריה, לסדר את חדר ההלבשה, לתת לכוכבים הצעירים תחושה שמותר להם ליהנות שוב. שלא יצטרכו לחשוב בכל מסירה על הזכייה השישית, על הילדים בפאבלות, על אומה שלמה שמתפללת. על גרינצ'ה, פלה ורומאריו. איך אפשר לשחק ככה?
אנצ’לוטי הוא לא מאמן של צרחות, טבלאות אקסל ומבט של מורה מחליף שאיבד שליטה. הוא מאמן של חיוך קטן, גבה מורמת וסיגר דמיוני. האיש שגרם לקאקה לפרוח במילאן, ובהמשך בנה מחדש את ויניסיוס ג’וניור בריאל מדריד, יודע לעבוד עם כישרון שצריך קודם כל אמון. ויניסיוס הוא כמובן הפנים של ברזיל החדשה. הכוכב הגדול, האיש שכל נגיעה שלו בכדור יכולה להפוך לריל ויראלי. הוא בא אחרי עונה לא מזהירה מבחינה אישית וקבוצתית בריאל מדריד, אבל גם בעונה כזאת - המספרים היו בסדר. בכל רגע הוא יכול להתפוצץ עם שלושער. אנצ'לוטי יודע בדיוק איך לדבר איתו, מה להגיד כדי לגרום לו להתרכז רק בכדורגל.
אבל אם רוצים להבין עד כמה ברזיל יכולה ללכת רחוק במונדיאל הזה, צריך דווקא להסתכל אחורה, אל הבלם גבריאל. לא יהיה מופרך לטעון שהוא הטוב בעולם בתפקידו. מרקיניוס ניגש לנחם אותו אחרי הפנדל המוחמץ בגמר הצ'מפיונס, כי הוא יודע שהוא תלוי בו. הוא בלם מהעתיד: אי אפשר לעבור אותו, ואי אפשר לשמור עליו בכדורים חופשיים. אנצ’לוטי ירצה לשחק גבוה, ללחוץ, לשחרר את ויניסיוס ואת שאר הכישרונות מקדימה. אבל כדי לשחק ככה בלי להתרסק במתפרצות, צריך בלם שמוכן לחיות על הקצה. גבריאל הוא בדיוק זה. לצידו יש את מרקיניוס, כאמור, הסלע של פריז סן־ז'רמן. צמד עם פוטנציאל עצום.
ניימאר עדיין פה
ויש את ניימאר, כמו תמיד. הוא עדיין פה. אבל עצם זה שהוא מוזכר בשלב כל כך מאוחר, בעצם חושף את התפקיד האמיתי שלו: מישהו שיהיה כליא ברק. שיתעסקו בהאם הוא יהיה כשיר או לא, בזמן שאנצ'לוטי מכין את הסגל האמיתי בשקט. ניימאר יכול לקחת את המספר 10 מוויניסיוס, לשחרר את כולם מהסמליות המעיקה ולתת לכישרון לדבר. יש את ראפיניה, ברונו גימראייש ואת קאסמירו המתקאמבק שיעשו את העבודה. וצריך להזכיר גם את אנדריק, הכישרון של ריאל מדריד שהתפוצץ בחצי העונה האחרונה בליון.
הסלסאו לא חייבים את ניימאר. חוץ מזה, גם אם הזימון יתברר כטעות - לאנצ'לוטי יש מספיק קרדיט כדי לצלוח את זה. הוא עשה לניימאר הנחות מפליגות, וכנראה שהוא יודע טוב מכולם שעדיף שכאב הראש שנקרא ניימאר יהיה במחנה הנבחרת, מאשר שכל המדינה תשאל אחרי המשחק הראשון: "אבל איפה הוא?".
"קודם כל אני רוצה ליהנות, אחר כך אני רוצה תוצאות", נוהג לומר אנצ'לוטי בראיונות איתו. אם הוא ידביק את ברזיל באופי שלו, האומה הלחוצה תוכל לחזור לחייך קצת.
