איך אפשר לשכוח רגע מאותו ערב בלתי נשכח, היום לפני 20 שנה. איך בכלל אפשר לשכוח את כל המונדיאל ההוא של נבחרת איטליה. הגמר הקשה מול נבחרת צרפת האדירה, הפנדל שזינדין זידאן קיבל במתנה, השוויון הדרמטי, קורה, שער שנפסל לא בצדק, הצלה לא אנושית של השוער ג'יג'י בופון האגדי...ואז אותה נגיחה גורלית. העקיצה של מטראצי אל עבר זידאן, שהובילה לכך שהכוכב נגח בעוצמה בחזה של הבלם האיטלקי וירד מבויש מהמגרש בעקבות כרטיס אדום.
ההרחקה של זידאן נתנה לאזורי את האוויר לשרוד את ההארכה תחת לחץ צרפתי אדיר, ואז הגיעו הפנדלים. נבחרת איטליה, עד אותו ערב לוזרית נצחית בדו-קרב פנדלים, שמרה על קור רוח בלתי רגיל וכל חמשת הבועטים הבקיעו בבעיטות מצוינות. פאביו גרוסו, גיבור חצי הגמר, הכניס את הבעיטה האחרונה לפינה העליונה ואומה שלמה התפוצצה. אני זוכר את עצמי כמעט מתעלף אל זרועות חבריי מרוב אושר, מרוב אובדן כוחות נפשיים ומרוב מתח, שהתפרק ברגע אחד בלתי נשכח.
גלריה
קנבארו מניף את הגביע ב-9 ביולי 2006. מים רבים עברו בנהר מאז
(צילום: Shaun Botterill / Getty Images)
זו הייתה איטליה אחרת, הנבחרת עם דור השחקנים הטוב ומגובש ביותר שהיה לאיטלקים זה שנים רבות. הגנת ברזל, קישור עוצמתי וחלוצי על. נבחרת האזורי הגיעה אז לטורניר כשעננה מביכה ביותר מעל לראשה של אומת הכדורגל האיטלקית כולה: פרשת הקלצ'ופולי, סקנדל הטיית המשחקים, כולל ההתערבות הפסולה של מנהלי יובנטוס בעיקר, אבל גם של קבוצות אחרות, במטרה להשפיע על שופטים. כשהמדינה בקושי מתאוששת עוד מהפרשה הקשה הזאת, הגיעה נבחרת איטליה תחת המאמן מרצ'לו ליפי לגרמניה, כדי להציל את הכבוד האיטלקי מול העולם כולו.
כוכבי אותה נבחרת – קנבארו, נסטה, טוטי, פירלו, מטראצי, בופון ואחרים – יספרו לימים כי סוד ההצלחה של הנבחרת האיטלקית, שהביאה למדינה את גביע העולם הרביעי שלה, לא נבע מפרשת הטיית המשחקים אלא מההבנה שיש שם קבוצת שחקנים מגובשת מאוד, מאומנת היטב, שנתנה את הלב על המגרש. נבחרות איטליה לדורותיהן תמיד ידעו להתעלות ברגעי משבר, בייחוד בטורנירים גדולים, אבל נבחרת האזורי של 2006 הייתה פשוט מעולה, ווינרית, שהמזל גם שיחק לידה ברגעים גורליים. נבחרת של כוכבים שהיו קודם כל בני אדם עם אופי חזק, מחוברים למולדת, לדגל ולאיטלקיוּת שלהם.
איטלקים מתעלמים מהמונדיאל, רומא. אדישות מוחלטת
(צילום: REUTERS / Remo Casilli)
הנגיחה של זידאן במטראצי בגמר, לפני 20 שנה בדיוק
(צילום: John Macdougall / AFP)
ומאז? מאז אנחנו בגמילה. גמילה קשה ללא ספק. במקום לנצל את המומנטום ההוא שבא אחרי הניצחון הגדול, במקום להבין את הרגע ולהתחיל לבנות ולצמוח עוד, עולם הכדורגל האיטלקי עצר והפסיק. לא השקיע יותר בדור צעיר של כישרונות וכוכבים, הפסיק לפתח תשתיות, הפסיק לחנך לאהבת כדורגל, והחל לאבד דור אחר דור של צעירים. אצטדיונים חדשים בקושי נבנו, בעוד בשאר מדינות המערב, הממשלות הבינו את שינויי הזמן ופיצחו את סוד ההצלחה, דרך חינוך השקעה.
איטליה שקעה בהתרפקות על העבר, הרומנטיות והדולצ'ה ויטה. אותו לילה של 9 ביולי 2006 היה רגע השיא, ומאז החלה שקיעה שהלכה ונמשכה, באיטיות ובהדרגתיות. נכון, לא הכול היה רע, להפך. באליפויות אירופה נבחרות האזורי הראו ניצוצות של רגש מתפרץ וכישרון. יורו 2012 ויורו 2016 היו מצוינים, ובשניהם איטליה הייתה מועמדת פוטנציאלית לניצחון, שיחקה טוב והביאה המון רגש וחיבור למגרשים. השיא היה כמובן ביורו 2020, עם הניצחון המרשים של דור השחקנים הגדול האחרון שאיטליה הצמיחה. שוב היה זה בעיקר בשל החיבור בין הנפשות הפועלות, החומר האנושי המשובח של אותה נבחרת. המאמן, השחקנים, כולם כאגרוף אחד עם דבקות במטרה ואהבת המולדת, משהו שתמיד היה טריגר חשוב בספורט האיטלקי, בקו ישיר להצלחה הספורטיבית.
סנדרו טונאלי. בפעם השלישית ברציפות התדהמה כבר פחות גדולה
(צילום: REUTERS / Matteo Ciambelli)
אבל בין לבין, איטליה כבר שלוש פעמים לא במונדיאל. עוד קיץ ועוד קיץ של ילדים איטלקים, דורות שלמים, שגדלים בלי לדעת מה הם "לילות הקסם" האיטלקיים המפורסמים. מה הם רגעי האושר האלה, הסבל, החגיגה והאהבה, של גביע העולם. ההיעדרות ממונדיאל 2018 הייתה דרמה ובושה לאומית. אי ההעפלה ב-2022 הייתה אסון ספורטיבי, ועכשיו? עכשיו הבושה הלאומית, הטרגדיה הספורטיבית שהכתה באומה שלמה אחרי הכישלון במוקדמות, התחלפה די מהר באפתיות. אדישות.
אנחנו, האוהדים האיטלקים, בהחלט בגמילה. האיטלקים חצי אדישים לכל המתרחש בארה"ב. בכיכרות כמעט לא משדרים את המשחקים לקהל הרחב. בפאבים, בברים ובפיצריות ניכרת האדישות. "אני לא שם ז..." צוטט איטלקי אחד בכתבה ב"ניו יורק טיימס" על מצב הרוח הלאומי הירוד באיטליה מעוד קיץ ללא מונדיאל, באופן שמקביל במידה רבה למצב הפוליטי, החברתי והכלכלי במדינה.
צופים מהבית? לא ממש. איטלקים אדישים למונדיאל, רומא
(צילום: REUTERS / Remo Casilli)
אז הגמילה נמשכת. אני כבר פחות כואב וסובל. לצערי התרגלתי, וחייבים לומר ביושר: כשרואים את הכדורגל ההתקפי שמשוחק במונדיאל הזה על ידי רוב מוחלט של הנבחרות, ואת העוצמות, הכושר והיכולת המפתיעה של נבחרות שאף אחד לא ספר, אולי עדיף שנבחרת איטליה בצורתה האחרונה לא הצליחה לעלות למונדיאל. ייתכן שהיינו מביכים את עצמנו מול עיני העולם. הרמה של הכדורגל האיטלקי הלאומי פשוט לא שם כרגע. יש המון מה לשפר. יש לבנות את כל התנועה הלאומית הזאת מחדש, לנסות ולמשוך שוב את הצעירים לכדורגל שזכה פעם, לא בטוח אם עדיין, לרמה של דת באיטליה.
אבל הגמילה גם קלה יותר עכשיו, כי בינתיים התאהבה האומה האיטלקית בענפים האחרים – ושם, וואו, איטליה מפגיזה. הטניס, שלאורך עשרות שנים היה רדום בארץ המגף, הפך למפעל ייצור של כישרונות בזה אחר זה. השקעות וטיפוח כישרונות הולידו דור של טניסאים איטלקים אדירים, ובראשם כמובן יאניק סינר, מספר 1 בעולם. בפורמולה 1, הדבר השני החשוב ביותר לאיטלקים אחרי כדורגל, פרארי קצת חוזרת סוף-סוף להיות תחרותית, ויש אפילו נהג איטלקי צעיר בן 18 שנותן בראש, קימי אנטונלי - אמנם בקבוצה אחרת, אבל הוא מועמד לראשונה זה עשרות שנים להביא למדינה את אליפות העולם. גם באתלטיקה, בענפי הספורט האולימפיים החורפיים, בכדורעף ובכדורמים, ואפילו בבייסבול, איטליה הצמיחה דור של כישרונות שמביאים המון כבוד והצלחות.
אז 20 שנה אחרי אותה רגע של אקסטזה, ובהמתנה לחזור ולחוות את ה"notti magiche" (הלילות הקסומים), איטליה יכולה לפחות להתנחם בכך שהכדורגל הוא כבר לא חזות הכול.
