צפו: ברזיל השתלטה על פילדלפיה
(צילום: עוז מועלם)
בשנת 1776 יצאה ארצות הברית לדרכה בפילדלפיה. הלילה (בין שישי לשבת), 250 שנה אחרי, הכריזו הברזילאים על אוטונומיה בעיר, בלי לתקן את החוקה. ואפילו בלי ניימאר.
זה התחיל בשעות הבוקר שלפני המשחק, שם צעדו הברזילאים אל המדרגות האיקוניות של רוקי בלבואה ולקחו תמונה למזכרת, ואולי השראה לווינריות, ליד הפסל בדמותו של רוקי — דמות מתוסרטת של סילבסטר סטלון להזכירכם, שהונח אחר כבוד סמוך למוזיאון האמנות של פילדלפיה כאילו היה אלוף אמיתי במשקל כבד. הברזילאים התייצבו בתור מסודר להצטלם תחת כנפיו של רוקי, ובחנות המזכרות הסמוכה הזעיקו תגבורת כדי לתקתק מרצ'נדייז לנושאי החולצה של ויניסיוס ג'וניור. חמישים שנה אחרי הסרט הראשון, רוקי עדיין מנצח בנוקאאוט.
אם אוהדי ארגנטינה הפכו את רחובות קנזס סיטי להפנינג סוער עם שלטי ענק של מראדונה ומסי, אוהדי הסלסאו שמרו על פרופיל הרבה יותר נינוח. אולי כי מאז 2002 הם לא ראו גביע, אבל חזו בנמסיס הגדולה מניפה בקטאר - פצע מדמם וכואב לברזילאים. בניגוד לחגיגות שלפני המשחק אצל הארגנטינים, לא ראינו ברזילאים צוהלים ברחובות פילדלפיה. את הסמבה הם השאירו למגרש, למרות שהאיטי היא לא ממש פרטנרית טובה לריקודים. ברזילאי ממולח אחד הקים דוכן מאולתר מול הפסל של רוקי ומכר חולצות של פלה, רומאריו ואנדריק בשמינית מחיר, בלי מע"מ, בלי מסים ובלי זיכיון מאף אחד. "לא יודע אם יהיה לי כרטיס למשחק", הוא אומר. "זה יקר מדי".
סטלון, אגב, קצת הסתלבט על העולם. בסרט המדרגות נראות כמו קטע קשוח, אבל במציאות הן אפשריות לטיפוס באופן נינוח יחסית. האתגר האמיתי בפילדלפיה הוא לא 72 המדרגות, אלא התור לפסל.
הדרך לאצטדיון הייתה גם היא שקטה, רחוקה בווליום מנהרות הבירה הסקוטיים והרעשניים שזרמו בבוסטון, למשל. לא מעט משפחות עם ילדים, חולצות צהובות בכל מקום, הרבה יותר פיקניק מאשר קרנבל. פיפ"א אמנם כותבת בתוכנייה שלה שהמקום נקרא "האצטדיון של פילדלפיה", לפחות לתקופה הזו, אבל בשאר ימות השנה זהו ביתם של פילדלפיה איגלס, או בשמו האמיתי, לינקולן פיננשל פילד. מעל אוהדי ברזיל בלטו החולצות המנציחות את האליפויות של האיגלס, כי גם האורחים המכובדים צריכים להביט קצת למעלה אל ההישגים של בעלי הבית.
השמש שירדה מעל פילדלפיה סיפקה תפאורה יפהפייה. עננים לבנים, שמיים כתומים וים צהוב־ירוק ביציעים. לא מרקאנה, לא ריו דה ז'ניירו ולא סלבדור. פילדלפיה, העיר של פעמון החירות, של דוקטור ג'יי ושל כריך הסטייק האיקוני, מצאה את עצמה לערב אחד מדברת פורטוגזית שוטפת.
בדקה החמישית כבר קיבלנו את שיעור החינוך החדש של המונדיאל. שוער האיטי, שהחליט משום מה להיכנס למוד של דקה 88 כבר בתחילת המשחק, סירב להיפרד מהכדור. עשרות אלפי ברזילאים הגיבו במקהלת בוז, והשופט העניק קרן לסלסאו בהתאם לחוק הטרי. המסר היה פשוט: נגמרו הימים שבהם שוערים יכלו למשוך את הזמן עד שהנכדים יסיימו תיכון. בזבזת? שילמת.
האיטי השתדלה בעיקר לא לעבור את החצי, וכשזה קרה פעם בכמה דקות, התפרצה חגיגה מהמובלעת הכחולה־אדומה שמאחורי שערו של אליסון והעירה את השוער הברזילאי מנמנום מתמשך. פילדלפיה כבר הייתה מוכנה לחגוג שער אלגנטי של ראפיניה, אבל חלקיק מהזרת שלו בחר לבגוד בו ולהיכנס לנבדל. האיטי הקטנה עדיין בחיים מול הגלקסיה של הספסל הברזילאי.
הסמבה התפרצה סוף סוף בדקה ה־23, כשקוניה דחק לרשת ריבאונד מההדיפה של שוער האיטי פלאסיד והחזיר בבת אחת את החמצן לריאות של הנבחרת. הברזילאי עוד הספיק להעיף מבט חרד לכיוון מסכי ה־VAR, כדי לוודא שאף מולקולה לא הסתננה לנבדל, ורק אז פתח בריקוד מול התופים ביציעים. השער לא בדיוק היה ראוי לאלבומי הזהב של ברזיל, אבל החגיגה כבר עמדה בסטנדרטים של קופקבנה.
מכאן ברזיל כבר רקדה על המגרש מול האיטי, שחזרה בבת אחת לפרופורציות, וכשניסתה לשחק כדורגל נתקלה ברגליים של פאקטה, קאסמירו וגימראייש, שלא זלזלו בכלל, אחרי שראו את המרוקנים מנצחים את סקוטלנד והבינו שאין יותר נקודות לזרוק בבית הזה. מתיאוס קוניה לא רצה שנזכור אותו מהמשחק הזה רק עם שער מתנה. בדקה ה־36 הוא ירה טיל לפינה שגם אדר הגדול לא היה מתנגד לקחת עליו קרדיט, אחרי כדור חכם שהשאיר לו ויניסיוס ג'וניור. הפעם קוניה לא הסתכל על אף אחד, הוא רץ ישר לרקוד עם הכוכבים.
בנקודה הזו היה ברור שברזיל תפרק את האיטי בכל תוצאה שתבחר בה, אם תבחר בה, למרות שאיבדה את ראפיניה בפציעה — לא בדיוק יום המזל של שחקן הכנף. ויניסיוס התכבד בשלישי של הסלסאו עוד לפני ההפסקה ובשערו השני בטורניר. לקהל הברזילאי לא היה אכפת שזו רק האיטי, אפילו לא יריבת אימון, והוא התחיל להכתיב גלים של "אולה" ביציעים.
בהפסקה בפילדלפיה עלה קולו של ג'ון בון ג'ובי, והברזילאים שרו איתו במקהלה את *Livin’ on a Prayer* בבקיאות שהייתה גורמת לריצ'י סמבורה לחייך בסיפוק. הם לא הלכו בהפסקה לשירותים, גם לא לנקניקייה ולדליי הצ'יפס, אלא נשארו ביציעים לרקוד.
"כמה ייגמר?", שאלתי משפחה ברזילאית שהגיעה בהרכב של זוג הורים וארבעה ילדים. "שבע", אמרה האמא. "חמש", אמר האב. "עשר", הראתה הבת הקטנה בידיה, לבושה בחולצה של ניימאר, שבוודאי לא היה נדרש אתמול לברזילאים בארוחת הערב הקלילה במגרש של האיגלס.
שלושתם טעו, כי ברזיל נקטה מידת הרחמים. לקראת הסיום התגלגלה שאגה מכיוון יציעי אוהדי האיטי אחרי פגישה מקרוב עם אליסון, אבל השוער החליט שזו דווקא הזדמנות מצוינת סוף סוף למתוח איברים אחרי 90 דקות, ולא אפשר מזכרת קטנה מאירוע לא גדול.
