בשביל אנגליה, כל טורניר הוא רק מכבש לחצים אימתני שמורכב מאוהדים תובענים, תקשורת עצבנית והזמזום הטורדני של "הכדורגל חוזר הביתה". אבל פעם בכמה שנים נוסף לתענוג המפוקפק הזה גם תאריך עגול עם מורשת כבדה: הזכייה היחידה של הנבחרת במונדיאל (ובכל טורניר חשוב אחר) 1966, שנערך על אדמתה.
כך היה ביורו 1996 אותו אירחה אנגליה ושם רצתה לסגור מעגל. חצי הגמר המיתולוגי מול גרמניה היה אמור להיות רגע שיא נוסף בעידן "קול בריטניה", תחת שלטון הניו־לייבור של טוני בלייר והתפוצצות הבריט־פופ. לפנדל של גארת' סאות'גייט היו תוכניות אחרות. עשר שנים אחר כך, על אדמת גרמניה הפעם, התוכניות נעצרו ברבע גמר המונדיאל ושוב בפנדלים. חלף עוד עשור ובמקום חגיגות יובל מפוארות, אנגליה הודחה בשמינית הגמר מול איסלנד.
מפה לשם חלפו כבר 60 שנה מאז ג'ף הרסט כבש שלושער ובתוכו הגול הכי שנוי במחלוקת בתולדות הכדורגל המודרני - "יד האלוהים" של מראדונה לא מצוי בשום ויכוח, הוא פשוט היה לא חוקי - ואנגליה עדיין רודפת אחר הגביע שיעניק תוקף מחודש לסיפורים שהיא עדיין מספרת על עצמה: אימפריית כדורגל ולא רק ארגז החול היוקרתי של מיליארדרים וכוכבים זרים; גאווה לאומית במדינה תחת מערבולת פוליטית וקרע חברתי עמוק; ובעיקר לא הלוזרים שעושים במכנסיים מ־11 מטר אלא ווינרים ואמיצים כמו הלוחמים שהקריבו את גופם על מנת להציל את העולם מציפורני הפאשיזם.
אם זה לא מספיק, זהו גם הטורניר הראשון של אנגליה בעידן שאחרי סאות'גייט, שהיה בדרך לחולל מהפך היסטורי: גיבור טרגי כשחקן שמצא עצמו מרחק נגיעה מלהיות גיבור אמיתי, כשהוביל כמאמן הנבחרת את הדור המוכשר ביותר שלה זה שנים ארוכות לשני גמרים ביורו, רבע גמר מונדיאל ולא פחות חשוב - ניצחונות בפנדלים אחרי שנים של שיברונות לב ומבוכות. אולם העובדה שהדו־קרב החשוב ביותר, בגמר היורו בוומבלי ב־2021, הוכרע לטובת איטליה, יצרה גיבנת שלא ניתן היה להתעלם ממנה עד לסוף יורו 2024, שבו ספרד לא נזקקה ליותר מ־90 דקות כדי לנצח נבחרת שבקושי הצליחה לשרוד את שמינית הגמר מול סלובקיה אלמלא מספרת של ג'וד בלינגהאם בדקה ה־95. סאות'גייט ירד מהבמה עם טעם של החמצה גם בגלל פספוס של הזדמנויות פז לזכות בתארים ולבסוף בגלל כדורגל מתסכל, שאיים לסתום את הגולל על דור הזהב של הכדורגל האנגלי. מצד שני, לפחות יצא מזה מחזה מצליח, "אנגליה היקרה", שהפך לאחרונה למיני־סדרה בטלוויזיה. בזה האנגלים עדיין אלופים.
משימה בלתי אפשרית
היצירה על הקדנציה של תומאס טוכל עוד לא נכתבה, אבל בינתיים הוא מככב במיני־סדרה שיווקית מתוצרת ההתאחדות האנגלית. המנג'ר הגרמני מספר שם כיצד האווירה בוומבלי ביורו 2021 העיפה לו את המוח עד שהתקשר לסוכן שלו וסיפר ש"זה יהיה חלום להיות המאמן הלאומי" והסוכן השיב לו: "בדקת את הדרכון שלך? הוא גרמני, חבר, זה בחיים לא יקרה". אבל אנגליה כל כך נואשת למצות עד תום את מה שנשאר מהפוטנציאל של שחקניה בעת הזאת, כך שאפילו המחסום הפסיכולוגי הזה נחצה, לא בלי ביקורת מהחוגים השמרניים והפופוליסטיים בממלכה, ובראשם ה"דיילי מייל".
למרות שטוכל הוא ממש לא זר מוחלט לכדורגל האנגלי אחרי שאימן את צ'לסי והוליך אותה לזכייה בליגת האלופות ב־2021, הנבחרת הלאומית היא סיפור אחר לגמרי: גם מאמנים בריטים למהדרין סבלו מהפרופיל הגבוה והציפיות האינסופיות, ואילו סוון גוראן אריקסון השוודי ופאביו קאפלו האיטלקי הבינו מהר מאוד שהמוניטין שצברו לא מעניין את ה"סאן" - ואיש מהם לא היה גרמני. טוכל עצמו הגדיר את הג'וב בתור "משימה בלתי אפשרית", אבל הוא גם החליט לקחת אותו בידיעה שאף אחד לא יתנדב על החרב במקומו אם וכאשר זה ייגמר כמו בכל טורניר ב־60 השנים האחרונות.
מכאן שאין לטוכל הרבה ברירות, והוא מקפיד לשדר ביטחון ביכולת של הנבחרת למרות סימנים לא מעודדים במיוחד, שבאו לידי ביטוי בקביעת הסגל למשחקים בארה"ב, קנדה ומקסיקו: השארתם בבית של קול פאלמר מצ'לסי ופיל פודן ממנצ'סטר סיטי הראתה כמה השנתיים האחרונות לא עשו חסד עם השניים, הראשון כבש בגמר היורו של 2024 ואילו פודן נבחר אז לשחקן העונה. גם הניפוי של המגן טרנט אלכסנדר־ארנולד לא החליק בגרון. לעומת זאת הזימון של החלוץ אייבן טוני, שמשחק בליגה הסעודית, הרים לא מעט גבות, כמו גם המקום של המגן ג'ד ספנס, שכמעט ירד ליגה עם טוטנהאם.
אבל הבעיה האמיתית היא שכמה מהשחקנים שנדרשים לסחוב את אנגליה על גבם מגיעים לטורניר במצב לא אידיאלי בלשון המעטה: בלינגהאם, היהלום של אנגליה ביורו 2024, נסחף במערבולת שחירבנה לחלוטין את העונה של ריאל מדריד; בוקאיו סאקה אמנם זכה עם ארסנל באליפות אך נפצע ולא הרשים בישורת האחרונה של העונה; וגם שאר כוכבי ההתקפה של האלופה בסגל, כמו אברצ'י אזה ונוני מדואקה, לא בשיאם. החמצת הפנדל של אזה בגמר הצ'מפיונס בוודאי תרחף באוויר במקרה שאנגליה תיאלץ להתמודד עם הפורמט שכה שנוא עליה.
למעשה, אם אנגליה באמת רואה בעצמה מועמדת ללכת עד הסוף מול נבחרות שנראות על פניו מרשימות הרבה יותר, נדמה שהיא צריכה למקד את התפילות שלה בשני סעיפים מרכזיים: מזג אוויר שלא יטגן את הנבחרת יותר מדי, והארי קיין.
כשהארי פגש את תומאס
רגע לפני גיל 33 ואחרי עונה פנטסטית בבאיירן מינכן, קפטן הנבחרת ושיאן השערים שלה נותר קונצנזוס מקצועי וגם אישי נדיר: סופרסטאר שקשה מאוד שלא לחבב והמנהיג שאין שני לו מבין השחקנים. זהו המונדיאל השלישי שלו, מה שהופך אותו לבעל ניסיון חריג במעמד שהפיל כוכבים גדולים ממנו מרוב לחץ. הוא גם זוכר מצוין איך זה מרגיש לאכזב אומה שלמה, אחרי שהחמיץ פנדל בדקה ה־84 נגד צרפת ברבע גמר מונדיאל 2022.
כיום הסטטוס של קיין בנבחרת וגם בציבוריות האנגלית הפך אותו לדמות בעלת חשיבות זהה, אם לא גבוהה יותר, מזאת של טוכל. ייתכן שאלמלא היחסים הטובים בין השניים בבאיירן מינכן, המינוי בנבחרת כלל לא היה יוצא לפועל. גם, ובעצם במיוחד עתה, ההרמוניה ביחסים שלהם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת לווסת את המתח הבלתי נמנע בחדר ההלבשה. אם אנגליה לא תפתח את המשחקים בתנופה - וזה בהחלט עשוי לקרות לה כשהיריבה ממול היא קרואטיה ולא קורסאו - הציר בין המאמן והקפטן יצטרך להוכיח שהוא לא עשוי מסוכר. מאידך, אם דווקא קיין לא יתפקד כמצופה ממנו ברגע האמת, טוכל יעמוד בפני דילמה.
"אני אשקר אם אגיד שאף פעם לא דמיינתי שאניף את גביע העולם", סיפר קיין בריאיון שהעניק לאחרונה. במקרה שלו, לוח הזמנים כל כך דורש סוף הוליוודי: גמר המונדיאל נקבע ל־19 ביולי, יום הולדתו יחול תשעה ימים לאחר מכן וכעבור יומיים יצוינו 60 שנה לזכייה ההיא. אין גוף תקשורת נורמלי שלא מפנטז על מפגש בין ג'ף הרסט, גיבור הזכייה ואחרון השחקנים מההרכב הפותח של הנבחרת אז שעדיין חי, לבין החלוץ שיירש את מקומו בספרי ההיסטוריה. הסיכוי שזה יקרה לא גבוה, אבל אם אנגליה לא תחלום היא עוד תיאלץ להתעורר.
