ניו יורק היא כנראה העיר היחידה במונדיאל שיכולה לבלוע פרויקט בסדר גודל כזה בלי שאף אחד באמת ירגיש. יש כאן עושר בלתי נגמר של תרבות, ספורט, מוזיקה ובידור, עד שגם גביע העולם – האירוע הגדול בתבל – נבלע בה כחלק מהשגרה היומיומית. אם במיאמי נדמה היה שהמונדיאל מארח את העיר, כאן הסיפור הפוך לגמרי. ניו יורק וניו ג’רזי לא מארחות את המונדיאל; הן עושות לו בית ספר קטן ומחדירות לו אמריקניזציה לוורידים בכל צעד ושעל. המונדיאל הוא בסך הכל עוד פס קטן על החגורה של קצין ותיק ב־NYPD שכבר ראה הכל: סופרבולים, מצעדים, חגיגות אליפות, הפגנות וסערות שלג. כמה עשרות אלפי אנגלים ששותים בירה ושרים לא באמת מזיזים לו את הדופק.
עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה, הכרוז באצטדיון מטלייף כבר ניסה להדליק את הקהל עם שירים של קליף ריצ’רד, אחד הסמלים הגדולים של התרבות הבריטית בשנות השישים והשבעים. האנגלים כמובן הצטרפו מיד. הפנמים המעטים שהגיעו נשארו קצת מחוץ לחגיגה, ומתברר שהביתיות היא לא תמיד עניין של גיאוגרפיה אלא של פלייליסט. אנגליה שוברת את הלב לאוהדיה בכל שנתיים מחדש, אם נכלול את היורו, אבל הם תמיד מדביקים את השברים ומגיעים בכל פעם באמונה מחודשת ובכמויות לא נורמליות.
80,633 צופים הגיעו למשחק, והכרוז הכריז בגאווה בהמשך על Full House. בפוקר זה אומר שהקלפים טובים, והפעם יותר מ-70 אלף מהם היו אנגלים, שהעניקו לנבחרת משחק ביתי לחלוטין מול פנמה, שהביאה רק כמה אלפים. כל האצטדיון שר “God Save the King” ומטלייף, אחד המקדשים הגדולים של הפוטבול האמריקאי, הרגיש כמו אצטדיון וומבלי שנשלף ממקומו והונח זמנית בניו ג’רזי. הטירוף הזה לא נעצר גם במקומות היוקרתיים ביותר: במושבים שעולים אלפי דולרים, ולפעמים עשרות אלפי דולרים, האנגלים בכלל לא ישבו. הם עמדו, שרו וקפצו כאילו מדובר ביציעי הקצה של אנפילד. הכסף קנה להם מושב, אבל הם פשוט החליטו שאין להם שום כוונה להשתמש בו.
אין שום כוונה לשבת
(צילום: עוז מועלם)
על הדשא, המחצית הראשונה הייתה הרבה פחות מרשימה מצד אנגליה. היא אמנם החזיקה בכדור מול פנמה המבוהלת, אבל השחקנים של תומאס טוכל היו כבדים, הססניים ומנומנמים, בוודאי בהשוואה לצרפת ביום קודם לכן. הארי קיין, ג’וד בלינגהאם ובוקאיו סאקה הגיעו שוב ושוב אל השליש האחרון, אבל משהו שם נתקע רגע לפני המהלך המכריע. המסירה האחרונה לא הייתה מספיק חדה, התנועה לא מספיק יצירתית וכל העסק הרגיש מגושם ואפרורי. פנמה חיכתה נמוך כצפוי, התבססה על משחק מעבר ובקושי תקפה, אבל ידעה לסגור את האמצע.
האוהדים האנגלים היו הרבה יותר טובים מהשחקנים שלהם. הם שרו בלי לעצור ולא נתנו לרגע אחד של שקט להשתלט על האצטדיון, למרות שאת תוצאת המחצית הם כמובן אהבו הרבה פחות. באחד המסדרונות עמד אוהד אנגלי מתחת לשלט ענק שעליו נכתב באותיות ברורות: No Smoking, אבל הוא עישן בקצב של מפעל טבק קטן. כמה מאבטחים חלפו לידו, הסתכלו עליו, הסתכלו על השלט, החליפו ביניהם מבט של אנשים שכבר ראו הכל בחיים, והמשיכו הלאה.
בדקה ה־56 הגיע רגע שהקפיץ את האצטדיון ולא היה לו שום קשר למשחק – על המסכים הופיע דייוויד בקהאם, ומטלייף התפוצץ. לא שער, לא מצב מסוכן, רק הפנים המוכרות. בכדורגל האנגלי האגדות עדיין כובשות גם הרבה אחרי שפרשו.
היי ג'וד. המושיע של אנגליה במשחק הזה
(צילום: עוז מועלם)
שש דקות אחר כך הגיע גם השער האמיתי. אנגליה הייתה זקוקה לכדור קרן כדי לשבור את הקיפאון, אחרי שההתקפות המסודרות שלה לא עבדו. סאקה הרים קרן וג’וד בלינגהאם, להפתעתו, נשאר חופשי ולגמרי לבד בתוך הרחבה. בעיטה מקרוב, 0:1 לאנגליה. סופת רעמים בניו ג’רזי, הפעם במבטא בריטי. ומיד אחר כך, כמו תמיד, הגיעו הצלילים של ״Hey Jude״ מהקהל. המשחק השתחרר, וגם אנגליה.
בדקה ה־67 הגיע השער השני. הפעם בלינגהאם היה על תקן המבשל עם הגבהה רגישה ומדויקת, כזו שיודעת מראש לאן היא הולכת. היה ברור שהארי קיין יהיה גבוה מכולם וינגח לרשת כדי לקבל גל של אהבה מהיציעים. פתאום אנגליה התחילה ליהנות כמו אוהד ארסנל בעונה האחרונה בפרמייר ליג. גם תומאס טוכל כבר חשב על השלב הבא; בלינגהאם ירד לקבל מנוחה, ואחרים קיבלו דקות משלהם כשהכרטיס לשלב הבא כבר היה עמוק בכיס. בסיום, כמו בתסריט שנכתב מראש, הכרוז שחרר ברמקולים את “Football’s Coming Home”.
הסופרסטארים האנגליים
(צילום: עוז מועלם)
זה חוזר הביתה?
(צילום: עוז מועלם)
האם הגביע באמת חוזר הביתה? לפי המחצית הראשונה, שום סיכוי. המחצית השנייה, לעומת זאת, כבר כתבה סיפור אחר לגמרי. בלינגהאם הבריק, קיין לא הפסיק לנוע, הביטחון חזר, ההגנה הייתה בלתי חדירה ופתאום הנבחרת של טוכל נראתה כמו מועמדת אמיתית ללכת עד הסוף. האוהדים שלה, לפחות, כבר לגמרי אלופי עולם.
