עם אלכוהול שהיה אסור בקטאר, אווירת חופש אמיתי שהייתה חסרה מאוד ברוסיה וארגון ברמה הגבוהה ביותר, בדיוק ההפך ממה שהיה בברזיל, מונדיאל 2026 הוא פשוט ברמה אחרת משלושת הקודמים.
כחובב כדורגל שמבחינתו רגעי השיא של הענף מגיעים רק פעם בארבע שנים, אני משתדל מאוד לחוות את הטורניר ממקור ראשון. אחרי שבועיים של חוויות בחוף המזרחי של ארה"ב, אפשר בהחלט לקבוע שהכדורגל, זה שבאמת משחקים עם הרגליים, השתלט על המדינה של דוד סם, בטח אחרי שחגיגות האליפות של הניקס ירדו מהכותרות.
אוהדי נבחרת נורבגיה
(צילום: Buda Mendes / Getty Images)
המקומיים מקבלים בברכה את האוהדים ועל הדרך גם מתעניינים: "איך השגתם כרטיסים למשחקים? זה יקר כל כך". יהודי אמריקאי שפגשנו במקרה באצטדיון בניו ג'רזי סיפר שלדוד שלו יש שמונה כרטיסים למשחק הגמר. הציעו לו לרכוש ממנו את כולם יחד ב-400 אלף דולר, שזה הרבה יותר מהמחיר הנקוב של הכרטיסים. נכון לכתיבת שורות אלו טרם בוצעה העסקה. המחיר עוד צפוי לעלות.
הרחובות מוצפים באוהדים שעושים שמח. חייזר שהיה מגיע לכאן מהחלל היה עשוי בקלות לחשוב שסקוטלנד, נורבגיה, אקוודור ומקסיקו הן מעצמות השולטות בכדור הארץ. בכל מקום אפשר לראות סקוטים בחצאית מסורתית, חבורות של נורבגים שמבצעים את תנועת החתירה וצועקים "רוווו" והמון אקוודורים ומקסיקנים, רובם כמובן מתגוררים בארצות הברית, שמסתובבים בחולצות הנבחרות שלהם. נוכחות מרשימה יש גם לברזילאים, אבל באופן די מפתיע, העידוד שהציגו במשחק שצפינו בו נגד מרוקו היה הרבה מתחת לציפיות. גם במונדיאל הזה, קשה מאוד למצוא אוהדים מאפריקה הקלאסית.
אוהדי נבחרת סקוטלנד בחצאיות, עם חמת חלילים
(צילום: REUTERS / Amanda Perobelli)
שי מוגילבסקי (מימין) עם אוהדי נבחרת מרוקו
האמריקאים כמובן יודעים לעשות כסף מכל דבר והם לא התכוונו לפסוח על החגיגה. בכל חנות אפשר לרכוש מזכרות ופריטי לבוש כמעט של כל הנבחרות. בחלק מהברים ומהמסעדות יש אפילו תוספת תשלום על שהייה במקום בזמן שמשודר משחק במסכים.
עבורנו היה מדובר באסקפיזם טהור מהמצב במדינה. את הטכנולוגיה שמשמשת את פיקוד העורף אצלנו לשלוח הודעות המשתלטות על הטלפון הנייד לפני שיגור טילים מנצלים האמריקאים כדי לשלוח התרעות על מזג אוויר חריג. לך תסביר לאדם שלידך למה נבהלת בשנייה ששמעת את הצליל המטריד כל ישראלי.
