בטורבו הפקות הספורט של נטפליקס, עלתה עכשיו סדרה בת שלושה פרקים על רונאלדיניו. רונאלדיניו הוא השחקן האהוב עליי בהיסטוריה. בפער. זה לא הכדורגל הקוסמי, המסירות, השערים, השליטה בכדור, הדריבל, הדמיון של מישהו שנמצא על דיאטת LSD, העובדה שהוא היה צופה במשחקי NBA כדי ללמוד את הקונספט של המסירה העיוורת, ואז ביצע אותה על משטח הכדורגל.
זה גם כל אלו. אבל כשרונאלדיניו עובר מפריז סן־ז'רמן לברצלונה, קוטע את הבצורת, ומחזיר את הקבוצה הקטלאנית למרכז הבמה העולמית, אף אחד מהדוברים – לא הנשיא, לא השחקנים, לא העיתונאית ולא האוהדים – מדברים על כדורגל. הם מדברים על רונאלדיניו במונחים מיסטיים: חופש, אהבה, כיף, שמחה.
מונדיאל 2026 בארצות־הברית, קנדה ומקסיקו, מגיע אל קו הזינוק שלו כמו אדם שסיים מרתון ואז נכנס לזירה עם מייק טייסון. הוא חבוט. הגודש העצום של הנבחרות המשתתפות, כמות המשחקים ואיכותם, אשרות הכניסה, איראן, המחירים, השחיתות של פיפ"א, טראמפ, החום המתיש, החשש מפלופ כלכלי. קרבות היאבקות בכלובים מול הבית הלבן, יום הולדת 250 למארחת. לך תדע מה הולך להוליד יום בגוודלחארה. הירוקים כבר הכריזו על הפגנות: "במהלך חמשת השבועות של המשחקים, ייגרם זיהום אוויר שמייצרת מדינה שלמה במשך שנה", הם טוענים.
ההרגשה של לפחות חלק מהנבחרות היא שהן נכנסות לבית שהמארח עומד להתעמר בהן. מבחינת הצופים, במגרשים ועל המסכים, ההרגשה היא לא הרבה יותר טובה: כמו להיות מוזמן לארוחת ערב אצל משפחה שנמצאת באמצע ריב.
אתה חושב על כל השליליות הזו ואז אתה נזכר: לפני שנתיים, רק לפני שנתיים, עם המלחמה בעזה והמלחמה באוקראינה, ומלחמת הסחר והמכסים, והמלחמת למה לא, ואליפות אירופה בכדורגל. טורקים מתנשקים עם גרמניות, גרמניות רוקדות עם אנגלים, והגל הכתום של אלפי הולנדים שעובר מלייפציג לדורטמונד, עם עצירת ביניים בברלין, ומשתלט על רחובות שלמים כמו צונאמי של חיים ובירה: לימין, ולשמאל. ואתה שמשתרך מאחור ובצד, והדמעות שוטפות את הלחיים שלך כי כיף ככה, ואז אתה אוחז ביד של מישהו או מישהי, וימינה ושמאלה. ואיזה פאקינג אושר.
חנות הצעצועים של העולם
שתהיה תחרותיות, ושיהיו טעויות שופטים, אבל רק קצת. שריטה, לא קעקוע. שחודש אחד כדורגל וספורט יקחו הפסקה מלהיות הראי של המציאות, ושיחזרו להיות חנות הצעצועים של העולם.
שתהיה אליפות של חסד. של ספורטיביות. של לחיצות ידיים. דמעות. ים של דמעות מספורט. שייפתחו ארובות שמיים ויטילו על החמסין חופש מדרום, אהבה מצפון, כיף ממזרח ושמחה ממערב. שהמונדיאל הזה יהיה הוודסטוק של לפני 60 שנה. שאנשים יתגלגלו בבוץ, יעשו מסי, יסניפו ימאל, יבלעו וירץ, יסניפו קיין. שישירו. שתהיה שירה שלא תפסיק. לפני, במהלך, אחרי.
בחודש האחרון, בצהריים, כשנועם בן ה־14 חוזר מבית הספר, הוא תמיד חוזר עם שתי חבילות סטיקרים מהסופרמרקט או הקיוסק המקומי. אם אתה רוכש מוצרים ב־40 אירו, אתה מקבל שתי חבילות בחינם. אני מנסה להסביר לו שעדיף אולי רק לקנות את שתי החבילות עבור 11.98 אירו, אבל אני שותק. איך אפשר להסביר לילד שכדורגל גורם לאי שפיות זמניות. כמו התאהבות.
הוא מתיישב על השטיח, ואנחנו מסדרים ביחד מדבקות של שחקנים, קבוצות ודגלים באלבום הרשמי של הגביע העולמי. ופתאום, אני מסתכל עליו מהצד, שוב בן 14, שוכח מהטרגדיות שעטפו אז את חיי. אני מתאהב בדלית מרחוב אטד, והפסקול של האהבה שלי הוא פרינס וג'ורג' מייקל ופול יאנג, והגול של ג'וניור או האדום של מראדונה, וטוני שומאכר, ומרקו טארדלי צועק באקסטזה כאילו שאלוהים נגלה לפניו.
ואני מאחל לו, לכולנו: שיהיה מונדיאל רונאלדיניו.
