פרגוואי היא מסוג הנבחרות שהריח שלה לא יורד ממך גם אחרי המקלחת שאחרי המשחק. ריח מאבק מר של אנדרדוג. כזה שהולך איתך לאוטובוס, למלון, ולפעמים חוזר איתך הביתה, במטוס, כשהכל נגמר. כמו שקרה לנבחרת גרמניה.
נבחרת עיקשת, שורטת. אחת שהייעוד שלה, ביום מוצלח, הוא להוציא את החשק מכדורגל ליריבה שלה. ובכל זאת, נדמה שאפשר להתחיל לסכם את דרכה במונדיאל. צרפת, היריבה הבאה שלה, לא נראית מהצד כמו אחת שאפשר להוציא לה את החשק. יש שם יותר מדי שמחת חיים וחוסן. ובכל מקרה, המקסימום שיש לפרגוואי להציע לא פוגש את המינימום של צרפת.
צרפת בשמינית הגמר, ועדיין מרגיש שהיא עוד לא התחילה. בזמן שאימפריות אירופיות אחרות קורסות סביבה, או יורקות דם כדי להעביר עוד שבוע במונדיאל, צרפת נמצאת בהילוך ראשון. על מצב שיוט. על כרטיס צהוב אחד.
גם כשהיא נותנת שלישייה, מול שבדיה או סנגל קודם לכן, זה רק כי לא בער לה לתת חמישייה. אף אחד לא מתרגש שם מהחמצה. עוד דקה ממילא מייקל אוליסה יגיע מול השוער ויחמיץ.
לפעמים זה מרגיש כאילו דמבלה יכול לתת ספרינט עם הנייד ביד, ושקיליאן אמבאפה יספק את אותה תפוקה עם סקיני ג'ינס. השישייה שלו עד עכשיו היא מתוך פיהוק. האיש עדיין לא מתח את גבולות היכולת שלו.
ספק אם מורשת הקשיחות של פרגוואי יכולה לאתגר את דידייה דשאן. הכלים שלו אמורים לנצח כל הגנה בעולם. תצמיד שניים לאמבאפה – יתפוצץ דמבלה. תרדוף אחרי דמבלה – יבוא בראדלי ברקולה. או דזירה דואה. כדי לעצור את השטף, פרגוואי תצטרך לעלות עם 20 שחקנים ושני כלבי ציד. ואולי, הנה מחשבה, יש דרך אלטרנטיבית לנסות לעשות משהו: לשים את הפוקוס ההגנתי על אוליסה, הדבק שמחבר בין הסופרסטארים. האיל ברקוביץ' בגרסת השאנז אליזה. אולי אז יקרה משהו. לא, אה?
מחפשים גיבור
הדקה ה־96 של ברזיל נגד יפן. הסלסאו השלימו בדיוק מהפך. עולם הכדורגל כולו אחוז דיבוק, כי ברזיל וזה. אקסטזה במגרש ביוסטון. אבל אז: יוסטון, ווי האב א פרובלם. המצלמה, שאמורה להעביר את הרגע לבתים, משוטטת חסרת מנוחה, חסרת כיוון, כמו שואב רובוטי שנדפק לו החיישן. היא מדלגת בין הדשא ליציעים ולקווים, בניסיון לאתר גיבור לרגע. איזו אגדה ברזילאית עכשווית. זה הרי הקונספט של המונדיאל: כוכבי־על.
נבחרת שלא מספקת אגדות. מרטינלי וברזיל חוגגים מול יפן
(צילום: Photo by Paul ELLIS / AFP)
הפרצוף של הכובש, גבריאל מרטינלי, לא מספיק להגדרת אגדה. אז המצלמה ממשיכה הלאה. הנה, ביציע, בבטו מחייך. והנה כמה אוהדים בצהוב אוחזים בתמונות של רונאלדו הברזילאי ורונאלדיניו. המצלמה ממקדת פוקוס בשלטים. והנה, על הקווים, ניימאר, הסטאר במיל', שהתחמם ולא עלה. שוט ארוך גם עליו. זה עדיין לא זה.
ובסוף, אחרי שלא מצאה פנים מספיק חגיגיות לציין את הרגע, המצלמה נעצרת על קרלו אנצ'לוטי. חונה עליו. לא שלא מגיע לו. המאמן השאיר על הדשא, נגד כיוון המשחק, את קאסמירו, שגמל בשער, ושלף מהספסל את מרטינלי, שהבקיע את השני. מה ששלו – שלו. ועדיין, העובדה שהאיטלקי בן ה־67 הוא הפנים של הסמבה הברזילאית אומרת משהו.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
פעם ברזיל הייתה נבחרת שרוקדת. נבחרת עם טאצ'ים. מופע אור־קולי של נבחרת. היום זו עוד אחת שמתישה עם הנעת רוחב, נזקקת למזל כדי להבקיע לשוער בשם סוזוקי, והכי גרוע: לא מספקת אגדות דשא עדכניות לבמאי של המונדיאל. ויניסיוס זה רק כמעט. מזל שיש את אנצ'לוטי.
