אם לא הייתי בר מזל, כנראה שלא הייתי כותב את הטור הזה. ב-1982 הייתי בן 19, ואם הייתי נאלץ להתגייס, סביר להניח שהיו שולחים אותי למלחמה. כמו 649 בני ארצי שנהרגו, יכולתי להפוך לעוד קורבן. או שהייתי חוזר פצוע. ואולי מדוכא, מה שקרה ללוחמים רבים שחזרו ונטלו את חייהם.
המלחמה הזו עדיין טרייה בזיכרון הארגנטינאי, למרות שעברו 44 שנים – אבל היו סכסוכים אחרים עם האנגלים, כמו הפלישות לבואנוס איירס ב-1806 ו-1807 שהמקומיים הדפו. במורשת שלנו זוכרים שהם שפכו עליהם שמן רותח מהמרפסות. למרות שהזרעים לכך נשתלו, באותה תקופה ארגנטינה עוד לא התקיימה בצורתה הנוכחית והייתה כפופה לספרד, אבל ההתנגות ההיא הייתה סמל לכך שהארגנטינאים לא מוכנים לקבל התערבות חיצונית. המהפכה הגיעה ארבע שנים מאוחר יותר.
באפריל 1982, הדיקטטורה שהרסה את ארגנטינה מאז 1976, ועמדה מאחורי הירצחם והיעלמותם של אלפים, חיפשה להסיח את דעת האזרחים מהמשבר הכלכלי דרך נושא שאפשר להתאחד סביבו. הנושא היה הריבונות על איי המלווינאס. התקשורת הפרו-משטרית עזרה לשווק תחושת ניצחון מזויפת. בתוך מעט יותר מחודשיים, ארגנטינה הפסידה במלחמה אחרי שממשלת תאצ'ר הגיבה למעשים, כולל בהטבעה המיותרת של "חנרל בלגראנו" שהובילה למותם של 323 איש.
בעיני הארגנטינאים, אנגליה תמיד הייתה מונעת מאינטרסים עסקיים וניצול אדמות זרות, הקשורים לאימפריאליזם (שכבר היה בדעיכה), לצד מהלכים פיראטיים שהובילו לתוצאות פוגעניות בהסכמים דו-צדדיים. חואן פרון הגדיר את ארה"ב ואנגליה כמדינות שנחושות לנצל את ארגנטינה. זו הסיבה לכך שלמרות שהיריבות על מגרש הכדורגל תמיד הייתה סוערת, אין משחק שנשא יותר משקל פוליטי וחברתי מאשר רבע גמר המונדיאל ב-1986, ארבע שנים מאוחר יותר. המתח זלג גם מחוץ לאצטדיון, עם קרבות אוהדים מחוץ לאצטקה. בארגנטינה, שהפכה לדמוקרטיה ב-1983, שקלו לעלות עם מפת האיים על המדים. מראדונה רק הוסיף לאווירה העכורה עם עקיצות.
דמות שנויה במחלוקת. מרגרט תאצ'ר
(צילום: Gettyimages)
ביום ההוא מראדונה זכה לתהילה נצחית עם מה שנחשב לשער הגדול בתולדות המונדיאלים, אבל גם עם "יד האלוהים". למרות שזו הייתה רמאות, בעיני הארגנטינאים מדובר ב"לגנוב מהגנב". ישנה בארגנטינה אמירה שמתייחסת לכך: "מי שגונב מהגנב זוכה למחילה של 100 שנים". לכן השער הזה זכור בדיוק כמו האחר. ויש עוד סיבה: הכדורגל הגיע לארגנטינה דרך הנמלים, מה שיצר טירוף מקומי של הקמת מועדונים ובתי ספר אנגליים בשנות השבעים של המאה ה־19. ואז קרה הבלתי ייאמן: התלמיד עלה על רבו בזכות סגנון מקומי מובהק, שהתבסס על משחק קרקע במקום ההגבהות של "ממציאי" המשחק היפה.
מאותה נקודה, המועדונים הבריטיים מצאו עצמם מבודדים, והמועדונים המקומיים עקפו אותם. שתי המדינות היו נגועות ביהירות משני צדי המטבע. אנגליה סירבה לשחק במונדיאלים עד 1950 כי הרגישה עליונה על היריבות, בעוד ארגנטינה חשב שאין נבחרת שמשתווה לה. וכך, יחד עם המתיחות הפוליטית שנבנתה עם השנים והכעס של מעמד הפועלים הארגנטינאי כלפי האנגלים, גם משחקי הידידות בין הנבחרות הפכו לטעונים. במשך שנים ארגנטינה חגגה את "יום הכדורגלן" ב-14 במאי, היום שבו ארנסטו גרייו הבקיע שער מדהים מול אנגליה ב-1953. ב־22 ביוני 1986 התאריך הזה השתנה.
הרגשה של קונספירציה
והיה גם רבע הגמר ב-1966 באנגליה, שלפניו התקשורת האנגלית חיממה את האווירה כשכינתה את הארגנטינאים "חיות" בגלל הסגנון ההגנתי והקשוח. בעיני התקשורת בארגנטינה, הטורניר הזה היה מכור מראש כדי שאנגליה תזכה. השופטים תרמו להדחת ברזיל, שזכתה בשני גביעי העולם שלפני כן, כבר בשלב הבתים, ובמשחקים של אורוגוואי מול גרמניה וארגנטינה נגד אנגליה שפטו בהתאמה אנגלי וגרמני שסיפקו תצוגות שערורייתיות.
ישלח את ארגנטינה הביתה? הארי קיין
(צילום: REUTERS/Dylan Martinez)
אנטוניו ראטין הורחק ללא סיבה טובה, ובדרך לחדר ההלבשה עיקם את דגל הקרן והתיישב לאכול שוקולד על שטיח המלכה במכוון. ראטין, אגב, הלך לעולמו לפני ארבעה ימים. הקהל שאג "חיות, חיות". ארגנטינה החזיקה מעמד בעשרה שחקנים עד שג'ף הרסט כבש. ההרגשה בבית הייתה של שוד וקונספירציה, תחושות שהתחברו למתיחות הפוליטית מול האנגלים. הוא פשוט הוכיח לארגנטינאים שקיים דפוס מסוים שנמשך שנים ארוכות.
גם כשהנבחרות לא נפגשות, אוהדי ארגנטינה שרים ביציעים "מי שלא קופץ אנגלי", או מזכירים בשיר הידוע "מוצ'אצ'וס" את "הבחורים ממלווינאס שלעולם לא נשכח". האנגלים תמיד יושבים להם בראש.
