כשאלופת העולם ברזיל הגיעה בשנת 2004 למשחק ראווה בהאיטי מוכת האלימות, הבירה פורט-או-פרנס עצרה את נשימתה. אלפי מקומיים מעוטרים בדגלי ברזיל, חולצות צהובות-ירוקות ופנים מאופרים הציפו את הרחובות, ועשו כל מה שרק אפשר כדי לחטוף מבט מקרוב של רונאלדו, רונאלדיניו ורוברטו קרלוס. לזר שעבר במקרה, היה בטוח שבכלל מדובר במשחק בית של הסלסאו.
המשחק עצמו נגמר ב-0:6 לאורחים הנוצצים, אבל התוצאה הייתה העניין השולי, כשהמפגש הפך לסוג של סמל לתקווה במדינה שנשלטת על ידי כנופיות פשע וסמים, כאשר למשך יומיים הכריזו על הפסקת אש לטובת האירוע.
52 שנה אחרי ההופעה האחרונה שלה במונדיאל (1974), האיטי חוזרת לבמה הגדולה של הכדורגל העולמי, כשתתמודד בשלב הבתים נגד ברזיל סקוטלנד ומרוקו, כשהפרמיירה תהיה הלילה (04:00, בין שבת לראשון) נגד הנבחרת הבריטית.
לקראת הקמאבק המרגש במסגרת מונדיאל 2026, הרחובות במדינה לבשו חג, כאשר דגלי האיטי נתלו בגאווה ואוהדים מחפשים דרכים יצירתיות לצפות במשחקים למרות מחסור קשה בחשמל. מאז רצח הנשיא ז'ובנל מואיז בשנת 2021, המדינה שקעה עוד יותר בכאוס. לפי "אמנסטי אינטרנשיונל" כ-5,600 בני אדם נהרגו במדינה במהלך 2024 בלבד. הנבחרת הלאומית לא אירחה משחק בית כבר חמש שנים, ואת משחקיה היא מקיימת בקורסאו (משתתפת צבעונית נוספת בטורניר), כ-800 קילומטרים מהבית.
4 צפייה בגלריה
מעולם לא דרך על אדמת האיטי. המאמן סבסטיאן מינייה
(צילום: Mattia Ozbot/Getty Images/AFP )
רבים משחקני הנבחרת כלל לא גדלו בהאיטי. 16 מתוך 26 שחקני הסגל נולדו מחוץ למדינה, והם מגיעים מ-25 מועדונים ב-15 מדינות שונות, כאשר אחד מהם מוכר מאוד לאוהדים הישראלים, פרנזי פיירו, אקס מכבי חיפה שלובש היום את מדי ריזספור הטורקית. אפילו המאמן הצרפתי, סבסטיאן מינייה, מעולם לא דרך על אדמת האי. "יש לנו הרבה שחקנים שמעולם לא היו בהאיטי", סיפר מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים ואחד הכוכבים הגדולים ביותר שלה, דוקנס נאזון. "לפני משחקים הייתי מספר להם על המציאות במדינה ועל האחריות שאנחנו נושאים על הכתפיים. כאשר אנחנו לובשים את החולצה הזאת, זה הרבה מעבר למשחק רגיל. אנחנו האומה השחורה העצמאית הראשונה בעולם. יש לנו היסטוריה עצומה. אנחנו חייבים לעמוד בציפיות".
אחד מסיפורי ההשראה הגדולים של הנבחרת הוא זה של וודנסקי פייר בן ה-21 - היחיד בסגל שמשחק בליגה המקומית, במדי ויולט. הקשר האחורי גדל בסיטה סוליי, אחת השכונות המסוכנות ביותר במדינה. פתיחת המשחק שבסופו זכתה קבוצתו באליפות, אגב, נדחתה בשל חילופי ירי באזור האצטדיון. "הוא משחק מתוך אינסטינקט, כי למד מגיל צעיר שהיסוס עלול לעלות לך בהכול", אומר עיתונאי מקומי, פייר רישאר מידי. "הוא יקר לליבם של ההאיטים, כי הוא מוכיח לנו שעוד לא 'מתנו', שעדיין יש כאן כישרון, הוא תמיד אומר שהוא 'נושא את התקוות של המקום שממנו באתי'". נאזון מקווה שמסר דומה יעבור גם במהלך הטורניר: "זה מה שאנחנו מנסים ללמד את הדור הצעיר, אתם לא חייבים לקחת נשק. אתם לא חייבים להצטרף לכנופיות או לסמים. יש הרבה דרכים אחרות לצאת מהמצוקה".
סיפור השראה נוסף הוא של הבלם האנס דלקרואה בן ה-27, שלבש בעבר את מדי נבחרת בלגיה ומשחק היום במדי לוגאנו השווייצרית. הוא אומץ בגיל שנתיים על ידי משפחה בלגית ומעולם לא חזר להאיטי. רק בשנים האחרונות יצר קשר עם אמו ואחיותיו הביולוגיות – ובחר לייצג את האיטי. "תמיד הייתה לי בראש האפשרות הזאת", אמר. "כשהגעתי לנבחרת הרגשתי שאני לא לבד. זה עוזר לי להבין טוב יותר את התרבות ואת השפה. אני עדיין לא מדבר קריאולית (השפה המקומית), אבל זה משהו שאני מאוד רוצה ללמוד".
דווקא בגלל זה משחקי המונדיאל שיתחילו הלילה יהיו הרבה יותר גדולים מכדורגל עבור תושביה. הם לא יפסיקו את מעגל האלימות במדינה, אבל כמו באותם יומיים בשנת 2004 – הם יקבלו הזדמנות לחלום.
