הסוף היה חייב להיות אחר. לאו מסי אמור היה לכבוש שלושער נגד ספרד, להפוך למלך שערי המונדיאלים בכל הזמנים לעשות משהו שלא קרה 64 שנה: להוביל אלופת עולם לזכייה שנייה ברציפות. זה היה אמור להיות הפרק האחרון והמושלם של קריירת המונדיאלים הגדולה ביותר שראינו, והיה חייב להצטרף אליו רגע ויראלי בהענקת הגביע עם דונלד טראמפ. אבל שום דבר מזה לא קרה.
עד הגמר, הטורניר הזה נראה כמו שחזור של 2022. מסי שוב סחב את ארגנטינה, שוב הופיע ברגעים החשובים ושוב גרם להאמין שהסיפור שלו מסרב להסתיים. אלא שהגמר הזכיר דווקא את 2014. ארגנטינה ומסי היו בעיקר אורחים מול נבחרת טובה מהם בהרבה, ניסו לשרוד וחיכו לרגע אחד שלא הגיע. נו טוב, לפחות אי־אפשר להגיד שהסוף נקבע מראש בפיפ"א.
עם כל הכבוד לזכייה של ספרד, התמונה שתישאר מהטורניר הזה היא מסי בדמעות, מודה לקהל ונפרד ממנו אולי בפעם האחרונה. אני כותב "אולי", כי כבר הספידו אותו מספיק פעמים. אחרי ההדחה מול צרפת ב־2018, השדר הבריטי של פיפ"א הכריז שזה כנראה הסוף של מסי במונדיאלים. מאז הוא הספיק לחזור, לזכות בקופה אמריקה ולהניף את גביע העולם. השאלה כבר אינה רק אם הגוף יאפשר לו להמשיך, אלא אם הנפש תסכים לעבור שוב את המסע הזה.
וזה היה מסע ארוך ומסובך. רוב הקריירה שלו בנבחרת לוותה בביקורת אכזרית וביחס הפוך לחלוטין מזה שקיבל בברצלונה. בארגנטינה רצו שהוא יהיה מראדונה: קולני יותר, כועס יותר, ארגנטינאי יותר (האשימו אותו שהוא יותר ספרדי). אחרי שלושה הפסדים רצופים בגמרים הוא פרש ב־2016, ורק אז נזכרה המדינה שהיא לא באמת מוכנה לחיות בלעדיו. הוא חזר, אבל עבר עוד כישלון צורב ב־2018.
הביא את הגביע ב-2022
(צילום: Anne-Christine Poujoulat/AFP)
מראדונה מת ב־2020, וב־2021 הכל השתנה. הזכייה בקופה אמריקה הפכה את ארגנטינה לנבחרת של מסי באמת. כזו שנבנתה סביבו, נלחמה בשבילו והעריצה אותו ללא בושה. הפרעוש החזיר לה עם מונדיאל ב־2022. הוא לא הביא עוד גביע, אבל לפחות גרם לאנגלים השנואים עוד טראומה באחד מהמהפכים הגדולים שהיו.
אולי נראה אותו במונדיאל, אולי לא. מסי הגיע למונדיאלים כילד שנדרש להיות מראדונה, ועוזב את הטורניר כמשהו גדול בפני עצמו: לא היורש של אף אחד, אלא האיש שהפך את גביע העולם לסיפור חייו. רצו כבר להכתיר את קיליאן אמבאפה ל"שחקן המונדיאלים הגדול אי פעם". לפחות עד 2030 יש שם מישהו אחר.
פורסם לראשונה: 06:41, 21.07.26
