ארגנטינה נגד ספרד. העולם הישן נגד העולם החדש. ולא, אני לא מדבר רק על לאו מסי מול לאמין ימאל, אני מדבר על שני עולמות של כדורגל.
פעם היה גול. היום יש גול, ואז מחכים: לשופט, למסך, לקווים. מחכים שמישהו בחדר סגור, רחוק מהמגרש, יודיע לנו אם מותר לנו לשמוח. והכדורגל החדש הזה הוא לא בהכרח פחות טוב. לפעמים הוא אפילו יותר צודק, הוא בטח יותר מדויק – אבל אני לא בטוח שהוא יותר רומנטי.
ואולי כאן מתחילה השאלה הגדולה יותר. מה אנחנו באמת מחפשים כשאנחנו רואים כדורגל? צדק מוחלט, או רגעים של חסד? דיוק או משמעות? כי ככל שהמשחק נעשה מדויק יותר, כך נשאר פחות מקום לדברים שאי־אפשר למדוד. והכדורגל, כמו החיים, תמיד היה תלוי גם בהם.
מצד אחד ספרד. צעירה, מהירה, מבריקה, מדויקת. כדורגל שמתאים לעולם החדש. עולם של נתונים, מספרים, מצלמות שרואות הכול. עולם שבו אפשר למדוד כמה שחקן רץ, באיזו מהירות, לאן הוא הסתכל ומה הסיכוי שהבעיטה שלו תיכנס. של קווים שמצוירים על המסך כדי לבדוק אם הכתף של החלוץ הייתה שני סנטימטרים קדימה. של הפסקות מים. של שופטים שמחזיקים את האוזן ומבקשים מכולנו לחכות.
ומהצד השני עומדת ארגנטינה, העולם הישן שלי. ולא רק בגלל מסי. גם הכדורגל שלה שייך לעולם הישן. יש בו את הדברים הקטנים שה־VAR עדיין לא יודע לראות. המרפק הקטן במקום הנכון. המשיכה בחולצה שנגמרת רגע לפני שהמצלמה מחליטה להתעניין. המבט. האיום. הפרובוקציה. היכולת להוציא יריב מהמשחק בלי לגעת בכדור. יש בו פראות, ערמומיות, נשמה.
המדויקים. נבחרת ספרד
(צילום: Florencia Tan Jun/Getty Images)
לא סתם בחר סקאלוני להעלות בהרכב בחצי הגמר את הבן של סימאונה, הנבל הארגנטינאי הגדול. סימאונה הצעיר הוא ארגנטינאי אמיתי, שורט, נושך וגאה. שחקן שעולה עם וספה למגרש. והוא לבדו חיסל את האנגלים המהונדסים. כי מול כל התוכניות, הנתונים והמערכים, ארגנטינה עדיין מביאה למגרש משהו שאי־אפשר להכניס לטבלה. נשמה. זאת אותה ארגנטינה של שחקנים שנכנסים לתיקול כאילו הגבול של המדינה עובר בדיוק בנקודה שבה נמצא הכדור. כדורגל שלא רק משחקים אותו, מרגישים אותו. ואני מרגיש אותו כבר הרבה מאוד שנים.
בגמר מונדיאל 1990 נשבר לי הלב. לפני המשחק מראדונה אמר שכדי לקחת ממנו את גביע העולם יצטרכו לקרוע לו את הלב – ואז הגיעה מערב־גרמניה. ובשריקת הסיום, הסתכלתי על מראדונה והרגשתי שבאמת קרעו לו את הלב. וגם את שלי. אולי שם התחיל הסיפור שלי עם ארגנטינה.
והיום יש את מסי. אולי השריד האחרון של תקופה שבה האמנו ששחקן אחד יכול לקחת כדור, לעבור שלושה אנשים ולשנות גורל של מדינה שלמה. במונדיאל הקודם הוא החזיק אותי בחיים, כל משחק שלו היה עוד פרק בסיפור שלא רציתי שייגמר. רציתי לראות אותו מנצח בשבילי, בשבילו, בשביל כל מי שחיכה לרגע שבו הילד מרוסאריו ירים סוף־סוף את הגביע. והוא עשה את זה, הסיפור הושלם.
מראדונה בגביע העולם 1990
(צילום: gettyimages)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
אבל הלב, מתברר, לא מתעניין בסופים מושלמים. הוא תמיד רוצה עוד פרק. ועכשיו מגיעה ספרד. ואם הכדורגל היה רק עניין של היגיון, אולי הייתי צריך לרצות שהיא תנצח. כי ככה העולם עובד. דור הולך ודור בא. המלך מת, יחי המלך החדש.
אבל אני עוד לא מוכן. תנו לי עוד 90 דקות של רומנטיקה ארגנטינאית. עוד 90 דקות שבהן לא הכול צריך להיות מדויק; של חולצות תכלת־לבן, של אוהדים עם דמעות בעיניים, של כדורגל שמרגישים בבטן לפני שמנתחים אותו על המסך; של הקטנות שהמצלמה לא תופסת. של שריטות, נשיכות, גאווה, נשמה.
ספרד עוד תהיה כאן, ימאל עוד יהיה כאן, הטכנולוגיה בטח תהיה כאן. ה־VAR לא הולך לשום מקום. העולם החדש רק התחיל. אבל העולם הישן? הוא כבר אורז. ואולי בגלל זה אני כל כך רוצה שינצח, לא כי הוא בהכרח טוב יותר, אלא כי יש רגעים בחיים שבהם אתה מבין שאתה לא באמת נלחם על ניצחון, אתה נלחם על עוד קצת זמן, עוד משחק אחד.
עוד תמונה אחת. עוד רגע שבו מסי עומד על הדשא בגמר המונדיאל ואנחנו יכולים לשכנע את עצמנו ששום דבר לא השתנה.
אני יודע איך סיפורים כאלה נגמרים. בסוף הילדים מנצחים, העולם החדש תמיד מגיע. וזה בסדר. רק לא הערב.
