ניו-יורק תעצור הבוקר מלכת כדי שתוכל ללכת לחגוג, שוב, את האליפות של הניקס. מצעד הניצחון שיחל מול פסל החירות ויימשך קילומטר וחצי עד בניין העירייה, צפוי למשוך מאות אלפי אנשים. רובם יהיו כמובן ניו-יורקרים, אבל על המדרכות יצטופפו גם אלפי תיירים פעורי עיניים, שבאו לעיר כדי לראות כדורגל ומאז השבת שעברה מגלים שהאירוע-של-פעם-בחיים שהגיעו אליו הוא לאו דווקא המונדיאל.
לא שהם צריכים להרגיש רע עם זה. לפחות בשבוע הראשון שלו, הגביע העולמי הזה עולה על כל הציפיות, בין היתר כי הרף אכן היה מאוד נמוך. עד יומיים לפני שריקת הפתיחה, נדמה היה כי לארה"ב לא הגיע אף אוהד כדורגל מעבר לאוקיינוס והרבה אמריקאים לא ידעו בכלל על המונדיאל. לא עוד. אצטדיונים מלאים, יותר תיירים מהצפוי, מסיבות רחוב והרבה מפגשים חמודים בין מקומיים לזרים, מקיפים את המונדיאל בתחושה טובה שארה"ב הייתה זקוקה לה נואשות.
כפר גלובלי
ניו-יורק עשתה מאמץ מיוחד בשביל זה. אלמלא הניקס, המונדיאל היה שולט לגמרי בעיר השבוע. גם ככה, הלבוש היחיד שרואים בניו-יורק נחלק לחולצות של הניקס וחולצות של נבחרות כדורגל מכל העולם. בניו-יורק כולם מהגרים, וכפי שגילתה שלשום סנגל, אין נבחרת שנשארת בלי אוהדים, גם אם אף אחד לא בא מהבית כי זה מאוד יקר או כי לא נתנו ויזה.
ראש העירייה זוהרן ממדאני - שבפחות מחצי שנה בתפקיד זכה באליפות עם ארסנל אחרי 22 שנה ועם הניקס אחרי 53 - הוא אוהד כדורגל אמיתי ודאג לשריין קצת כרטיסים זולים לתושבי העיר, אירגן מסיבות צפייה ואוטובוסים שיאפשרו לאוהדים להגיע לאצטדיון מטלייף בלי לרוקן את הארנק.
עיריית ניו-יורק הוציאה למכירה מהדורה מוגבלת של 1,500 חולצות שנועדו להנציח את חלקה של העיר באירוח. חולצות פשוטות, לא ממותגות, ורק המילים "ניו-יורק סיטי" מוטבעות על החזה. הן נמכרו במקור ב-50 דולר ונחטפו תוך דקות. לפחות 20 מהן כבר מצאו דרכן לאי-ביי. "עמדתי בתור למעלה משש שעות בחום", כתב מוכר של חולצה אחת, "אז קחו זאת בחשבון כשאתם שולחים הצעות מחיר". הוא מכר אותה תמורת 995 דולר.
במרכז טיימס סקוור יש קוביית צפייה שנבנתה במיוחד בידי רשת "פוקס", וכל תפקידה לשמש מקום לשני אוהדים שניצחו בהגרלה שהבטיחה להם את הג'וב הכי טוב בעולם בחודש הקרוב: לשבת ולצפות בכל 104 המשחקים תמורת 50 אלף דולר. "עזבתי את העבודה שלי", סיפר קווין אקוטו, אוהד ליברפול מפלורידה שעבד כמלצר, "גיליתי ביום חמישי שניצחתי בתחרות ואמרתי להם שיום שישי יהיה היום האחרון שלי".
אקוטו והאוהד השני, אוסטין פרנקלין מפילדלפיה, נבחרו מתוך אלפי מועמדים. אסור להם להחמיץ אפילו דקת משחק והם, כמובן, צריכים ליצור תוכן ויראלי. אין שירותים בקוביית הצפייה, והעבודה הקשה ביותר שלהם היא לנצל את הזמן בין המשחקים כדי למצוא מלון או מסעדה שייתנו להם לעשות פיפי. מאז שהפכו מפורסמים, זו כבר לא בעיה. עשרות אנשים עומדים מחוץ לקובייה וצופים בהם צופים במשחק. אל תשאלו למה.
6 צפייה בגלריה
"עזבתי את העבודה": פרנקלין ואקוטו, "הצופים הראשיים" של המונדיאל
(צילום: Michael M. Santiago / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
6 צפייה בגלריה
קובית הצפייה של פוקס. כל 104 המשחקים - תמורת 50 אלף דולר
(צילום: Michael M. Santiago / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
6 צפייה בגלריה
עשרות צופים בשני הצופים
(צילום: Michael M. Santiago / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
שלשום בערב עמד שם אמריקאי שהחליט שהוא אוהד גם את אלג'יריה וגם את ארגנטינה, והסביר שזה לגמרי הגיוני. אחרי הגול השני של לאו מסי הוא קם, הודה לנוכחים ואמר שהוא הולך לשתות כדי לחגוג את הניצחון ולעכל את ההפסד. הוא קיבל חיבוקים מאוהדי שתי הנבחרות וחזר הביתה שמח ועצוב.
מעל הציפיות
כבר אחרי שבוע ברור כי זה מונדיאל מאוד אמריקאי. ברוב המקרים זה נחמד, ולפעמים זה בלתי נסבל. נחמד לראות את האצטדיונים הגדולים בעולם מלאים לגמרי. בארה"ב יש כ-80 אצטדיונים עם יותר מ-60 אלף מקומות. באירופה כולה יש בערך 45 כאלה. חלק מהאצטדיונים הללו בנויים מראש לפוטבול ולא כולם עברו לגמרי בחן את המעבר לפוטבול מהסוג העגול, אבל זה מחיר קטן למדי מול הצילומים המרהיבים של אצטדיוני ענק מלאים עד אפס מקום בכל צבעי הקשת. במשחק בין צרפת לסנגל ביום שלישי היו במטלייף יותר מ-80 אלף צופים, רובם המכריע אוהדי צרפת. הם לא צעדו לאצטדיון - אף אחד לא צועד למטלייף - אבל הם מילאו כל פינה וצבעו את היציעים בכחול.
הנושא השנוי ביותר במחלוקת זו ההמצאה המגוחכת של "הפסקות השתייה", שהפכה את הכדורגל למשחק של ארבעה רבעים. כשהגיעה ההפסקה הראשונה במשחק, אפשר היה לשמוע שריקות בוז גורפות ברחבי המטלייף. זה רעיון קפיטליסטי כל כך בוטה, שאין ברירה אלא לכבד את המוח הציני שהחליט להמציא "הפסקת שתייה" כדי להוסיף שלוש דקות של פרסומות. גם ייצור הפעלות נון-סטופ לקהל לפני המשחק ובהפסקות, הוא עוד עניין אמריקאי, כמו גם מוזיקה מחרישת אוזניים במערכת של אצטדיון שמארח את הופעות הרוק הגדולות ביותר בעולם. מצד שני, אי-אפשר להתחמק מריחות ההוט-דוג שמגיעים מהמזנונים, ואם זו לא חוויית צפייה בספורט אמריקאי, אז מה כן.
עוד מסקנה שכבר אפשר להגיע אליה, היא שהמונדיאל הזה מאפשר לאמריקאים להרגיש טוב עם עצמם בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן. אין להיט ויראלי גדול יותר מאשר קליפים של תיירי כדורגל שלהם זה ביקור ראשון בארה"ב, ומגלים חתיכות של אמריקנה: פלאי ה-refill של קפה וקולה, קניוני הענק, סנדוויצ'ים מפלצתיים ורשת צ׳יפוטלה. הם רוקדים עם שוטרים בבוסטון, מתלהבים מלטאות ענק בפלורידה, ושוב ושוב מתרשמים מכמה ש"המכונית הזו גדולה". בכל וידיאו כזה מספרים התיירים איך כולם נחמדים אליהם, שמחים לעזור בכל בקשה ולהזמין אוהדים יפנים לברביקיו בטקסס.
הקליפים האלה מצליחים להמתיק קצת את הכותרות האיומות של לפני המונדיאל, בעיקר על שחקנים ושופטים - כולם שחורים - שלא קיבלו אישורי כניסה לארה"ב. "כל הסיפורים שהופיעו בתקשורת נכונים", אמר ירואן בוארסמה, שהגיע מהולנד, "אבל רק כשמגיעים לכאן רואים גם את הצד השני, את היופי של העם האמריקאי".
והאמריקאים אכן מתרגשים. "לראות את הקליפים האלה, זה פשוט יפהפה", אמר בדמעות משתמש טיקטוק אמריקאי, "הם מחזירים לנו את האמונה בעצמנו. ראיתי וידיאו של תיירים שחוצים את המדינה כדי לראות משחקים, ואחד מהם אמר 'אם אתם רוצים לשנוא את אמריקה, תראו חדשות, אבל אם אתם רוצים לאהוב אותה, תנהגו לאורכה'. אחרי כל כך הרבה שנים של כאוס פוליטי ולעג בינלאומי, לראות את כל העולם מגיע אלינו ומגלה מי אנחנו באמת, זה מרגיש אחרת".
