"אין דבר כזה ארגנטינאי שלא מתעניין בכדורגל", אומר איתן הורן, "גם מי שביום־יום לא אוהד קבוצה ולא יודע כלום על כדורגל, כשיש משחק או טורניר גדול של הנבחרת, כל המדינה עוצרת וכולם רואים את המשחק. לא רק רואים. מדברים עליו שבוע לפני ושבוע אחרי".
הארגנטינאי הזה, הורן (39), הוא לא רק ארגנטינאי. הוא אפילו לא קודם כל ארגנטינאי, משם עלה ב־2002 אחרי שאחיו הגדולים, עמוס ויאיר, כבר עלו ארצה בנפרד. הוא ישראלי תושב כפר־סבא ששוחרר משבי חמאס אחרי 738 יום במנהרות. הוא גם בהחלט אוהד קבוצת כדורגל. קלוב אתלטיקו אטלנטה, הקבוצה של הקהילה היהודית בארגנטינה, אבל זה מילא. הוא בעיקר אוהד את הפועל באר־שבע, שלמשחקיה הקפיד ללכת בקנאות לפני שנחטף ואליהם חזר עם שחרורו, גם אם בסטטוס שונה.
4 צפייה בגלריה
"כשיש משחק או טורניר גדול של הנבחרת, כל המדינה". איתן הורן עם חולצת נבחרת ארגנטינה
(צילום: עוז מועלם)
האלמוניות המנחמת של היציע נלקחה ממנו. כיום הוא מוכר בכל הארץ. הוא מקבל את זה, לפעמים זה אפילו משעשע אותו. "בטדי אוהדי בית"ר ירושלים צועקים 'היי, זה האחים, החטופים'", הוא מחייך. "אני צריך ללמוד לחיות עם זה בצורה הכי טובה".
"במונדיאל אתה הופך ללא נורמלי"
בחודש שעבר, כשבאר־שבע זכתה באליפות בפעם השישית בתולדותיה, איתן ואחיו יאיר, ששוחרר מהשבי אחרי 498 ימים, העניקו את המדליות לשחקנים. "כל אוהד כדורגל חולם לקחת אליפות", אמר אחרי הטקס, "זה השיא של כל אוהד, אבל האליפות הזאת שונה לגמרי בגלל היחס שקיבלנו מהמועדון, מאלונה ברקת, עבור בשחקנים ועד האוהדים. מצאנו בית.
"לחשוב שאחרי השנתיים שעברתי אוכל לחגוג אליפות עם המשפחה והשחקנים זה פשוט חלום. אין מאושר ממני בימים האלה וזה יישאר איתי לכל החיים. אנשים שאומרים 'זה סך הכל כדורגל' טועים. זה כדורגל, בלי 'סך הכל'. יש אנשים עם רמות חולי שונות. כרגע אני פחות עוקב. אם תשאל אותי לפני 2023 אני יודע להגיד לך מספרים ושמות של כל שחקן כמעט בכל ליגה, והיום חוץ מבאר־שבע ופה ושם אתלטיקו, אין לי שמץ מה קורה. זה פחות מעסיק אותי. ברגע שיהיה מונדיאל אני אחזור להיות אותו בן אדם שהמונדיאל מנהל לו את החיים".
כמו כל אוהד שרוף, גם הורן מנהל עם המשחק יחסים מורכבים של אהבה ושנאה. לומר שהוא נהנה מהיותו אוהד כדורגל תהיה הגדרה לא מדויקת. זו סערת רגשות סוחפת, מערבולת ממכרת שמותירה לפעמים את התחושה שאולי עדיף היה בלעדיה. "שלא יטעו לחשוב שאני מחכה למונדיאל. זה מעצבן. אתה הופך להיות בן אדם קצת לא נורמלי ביחס לאיך שאתה אמור להתנהג", הוא אומר.
"דיברנו מלא על כדורגל, על מה שלא תרצה, צ'מפיונס, משחקים בארץ, מי קבוצה יותר טובה, ומי שחקן יותר טוב. מתי שהתאפשר היינו שואלים את השובים מה קורה עם ליגת האלופות. כל עוד אתה יכול לדבר איתם על משהו והם לא אלימים, אתה מנצל את ההזדמנות. כשהיינו מדברים על כדורגל הם היו שוכחים שהם מחבלים ואנחנו חטופים"
הכדורגל היה חלק בלתי נפרד מחייו של הורן כאדם חופשי, והוא היה כזה, ובמובנים רבים אפילו גדול יותר, בשבי. כדורגל הוא יקום אלטרנטיבי שבו מושגים כמו "חיים" ו"מוות" עוברים סינתזה ומופשטים ממשמעותם הפטאלית. המקום המושלם לברוח אליו כחופשיים, ומסתבר שהמקום הטבעי להיאחז בו כאשר העצמאות נלקחת.
"שאלנו מי לקח את הקופה אמריקה", הוא נזכר בשיחות עם שוביו. "הם לא ידעו. לא ענו לנו. את כולנו הם שנאו כי אנחנו גרים בישראל וזה מבחינתם שייך להם, אבל בגלל הנרטיב שמספרים להם, מי שלא נולד בארץ אז אין בעיה - הוא יחזור למדינה אחרת. הוא לא באמת ישראלי. לי לא הרביצו מהרגע שחטפו אותי. זה לא אומר שאהבו אותי, אבל אולי הם אמרו: 'טוב, הוא ארגנטינאי'. השתמשנו בזה כקלף כדי שיהיה טוב לכולם".
הורן כבר התכונן למחשבה שלא ישוחרר עד המונדיאל. זה לא אומר שהוא היה מוכן לוותר על המשחקים. "כשמצב הרוח היה סבבה אמרתי להם שהכל טוב ויפה, אבל עד המונדיאל. או ששמים לי טלוויזיה או שנגמר הסיפור". הוא לא מתכוון חלילה למה שאחרים עלולים לפרש. "בחיים לא חשבתי להתאבד", הוא מבהיר, "עם כל הצניעות שבי, ובגלל שאני בא מהעולם של החינוך הבלתי פורמלי, הכוח שלי הוא הראש, לא הפיזיות. השאלה היא לא איך שרדנו, כי עובדה, שרדנו. השאלה היא מה עושים עכשיו. התחלתי לעבוד על היציאה תוך כדי השנתיים האלה. עשיתי לעצמי טיפול פסיכולוגי, עיבדתי את הדברים. זה חלק מהכלים שעזרו לי לקחת הכל לכיוון חיובי, ליצור לך מציאות ומחשבה, גם אם שקריות, שעוזרות לך שם".
"היינו מדברים הרבה על כדורגל כשהיה מתאפשר", הוא מספר. "לרוב עם דוד קוניו ויאיר. לפעמים גם שגיא דקל חן היה מצטרף, ונמרוד כהן – למרות שלא ידע כלום על כדורגל, נכנס ומאוד התעניין בזה. אותנו זה ממש החזיק. קודם כל, כשאתה שם אתה צריך לאמן את המוח בשביל לא לאבד את הכושר. דבר שני, זה טוב לחשוב על דברים בשביל לברוח מהמציאות. דיברנו מלא על כדורגל, על מה שלא תרצה, צ'מפיונס, משחקים בארץ, מי קבוצה יותר טובה, ומי שחקן יותר טוב. מתי שהתאפשר היינו שואלים את השובים מה קורה עם ליגת האלופות. כל עוד אתה יכול לדבר איתם על משהו והם לא אלימים, אתה מנצל את ההזדמנות. כשהיינו מדברים על כדורגל הם היו שוכחים שהם מחבלים ואנחנו חטופים.
"יש הרבה שלא אוהבים כדורגל כי כביכול דת וספורט לא הולך ביחד. מי שמעל גיל 40 אולי עוד קצת מכיר ספורט ישראלי, אבל מתחת לזה לא. מי שבאמת אהב ידע על מכבי חיפה והכיר שחקנים שלה משנות ה־90, כנראה שריד של תקופות שהיו יוצאים לעבוד בישראל. השאלה 'מסי או רונאלדו?' העסיקה גם אותם". עבור הורן זו לא שאלה. "מסי זה טבעי, גם אם הוא עבד על זה קשה", הוא מסביר בכל זאת למי שלא יודע זאת עמוק בעצמות, כמוהו. "רונאלדו זה יותר עבודה מכישרון טבעי. כמו מסי בארגנטינה יש מיליונים שעושים את זה בגיל שמונה. החוכמה זה להגיע, ומסי הגיע והפך לפאקינג מסי. רונאלדו התחיל בתור מישהו שהוא סבבה והצליח להיות הכי טוב בעולם או מספר 2 במשך 15 שנה. גם זה ראוי להערכה".
השוואה בין מסי לדייגו מראדונה זה כבר עניין מורכב יותר. עבור ארגנטינאים רבים זה כמו לענות על השאלה את מי אוהבים יותר, את אמא או אבא. הורן: "אי־אפשר להשוות כי זו לא אותה תקופה, זו לא אותה עמדה או סגנון כדורגל. דבר שני, מבחינת תארים ומספרים למסי יש הרבה יותר, אבל בלי לזלזל, הרבה יותר קשה מה שמראדונה השיג עם נאפולי ועם הנבחרת של 1986 מאשר מה שמסי עשה בברצלונה עם כל השחקנים הגדולים לצידו. לשיחה הייתי יושב עם מסי. מראדונה הוא יותר קונטרוברסלי. הייתי אומר למסי ‘תודה’ על המונדיאל".
4 צפייה בגלריה
מסי או מראדונה? "אי־אפשר להשוות כי זו לא אותה תקופה, זו לא אותה עמדה או סגנון כדורגל"
(צילום: AFP)
"זוכר דברים לפי הכדורגל"
אחד הדברים שעזרו להורן לשרוד את השבי היה לנוע במחשבותיו לאחור, ולא קדימה. העבר היה ודאי וידוע, והאופן שבו זכר אותו – נתון לשליטתו בלבד. זה העתיד, שהשפעתו עליו נלקחה ממנו, שהפך לא ידוע יותר מתמיד. ברגעי הבדידות הקשים, ומאלו היו לא מעט, היה לוקח את עצמו לטיול בתחנות חייו השונות, כפי שאלו מחולקות אצל כל ארגנטינאי במחזוריות של ארבע שנים.
"אתה זוכר דברים לפי הכדורגל", הוא מסביר. "אני זוכר איפה עבדתי לפי המונדיאל. ב־2018 עבדתי בהדסים בפנימייה לנוער בסיכון. כמה חודשים לפני כן באתי למנהל ואמרתי לו שבחודש של המונדיאל, בלי להגיד לו שיש מונדיאל, אני צריך חופש או לעבוד כמה שפחות. הוא שואל אם קרה לי משהו. אני אומר שלא, הכל תקין, פשוט יש מונדיאל, אז הוא צחק. אמרתי לו מה אתה צוחק, אני לא עובד במונדיאל. בסוף הגענו לאיזשהו הסדר שביום שיש משחק של ארגנטינה אני לא עובד, ולמחרת זה תלוי אם ניצחנו או הפסדנו".
בעזה, הורן שלח את היד הכי ארוכה שיכול היה אל עבר מגרות הזיכרון העמוקות בניסיון לדלות מידע שעבור אחרים נמצא במרחק כמה נגיעות על מסך הטאץ' בסמארטפון. "הייתי מריץ בראש את כל הסגלים של ארגנטינה, מ־1994 עד 2022", הוא משתף, "כל ה־23, עד המונדיאל האחרון, כולל מספר ובאיזו קבוצה הם שיחקו. בשלב מסוים השגתי דף ועט והתחלתי לרשום ואמרתי שאם אני יוצא, אבדוק אם צדקתי. אמרו לנו לשרוף הכל לפני שיצאנו".
"אני לא מאמין באמונות טפלות", מציין הורן, וזה לא משפט שתשמעו מארגנטינאים רבים, אבל מונדיאל הוא אקס־טריטוריה, ולמען מטרת הכלל הורן הבין בדצמבר 2022 שעליו לשאת בעול הזה. "במשחק הראשון, כשהפסדנו נגד סעודיה, הייתי במלאגה", הוא נזכר. "ראיתי בבית של חבר. משחק שני ראיתי בשדה תעופה בשווייץ בקונקשן וניצחנו. משחק שלישי ראיתי בניר עוז וניצחנו. ואז הבנתי שהאמונה הטפלה שלי היא לראות כל משחק במקום אחר. את הגמר ראינו בבית של עמוס בכפר־סבא.
"כשישבתי בשבי עם דוד קוניו, בן למשפחה ארגנטינאית, דיברנו על זה שאני לא זוכר מהמשחק הזה שום דבר חוץ מההצלה של דיבו מרטינס מול קולו מואני. זה מונדיאל שאין לי אותו כל כך בזיכרון. אחרי שזכינו פגשתי ואקום שלא הרגשתי בחיים. 39 שנה מהחיים חיכיתי לרגע הזה, ופתאום הוא הגיע. וכאילו אתה שואל: 'מה עכשיו?'".
אז מה יהיה עכשיו, זאת אומרת במונדיאל? הורן מאמין בטוב. הריק בעקבות הזכייה התחלף בשאיפה לזכות בפעם השנייה ברציפות. "אני חושב שארגנטינה תיקח עוד פעם", הוא אומר. "מבחינת סגל, בלי להבין מה באמת קורה כי אני לא כל כך עוקב, צרפת, ספרד ואנגליה הן כנראה הטובות בעולם, אבל מונדיאל זה לא על השמות, זה על קבוצה, וחדר ההלבשה מצוין.
“הייתי רוצה לטוס אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ואולי כבר מאוחר. אם יבוא איזה מלאך ויזמין אותי למונדיאל, אני אסע. כשהייתי בשליחות בפרו הלכתי לראות משחק נגד נבחרת ארגנטינה. זה בלתי אפשרי בארגנטינה עצמה. יש 40 מיליון איש שמתוכם לפחות 20 מיליון שהיו רוצים ומוכנים לטוס מפרובינציה אחרת למשחק של הנבחרת".
"אני מבחינתי חטוף"
תשעה חודשים מאז חזר מעזה, ומשהו מהורן נשאר שם. כך יהיה תמיד. "אני מבחינתי חטוף", הוא אומר. "מעכשיו ועד שאמות זה יהיה חלק ממי שאני. גם מה שעברתי וגם איך שאני מתמודד עם החיים". הוא מצביע על הצמיד הצהוב, ועל סיכת המאבק למען השבת החטופים שעל תיק הגב שלו. "אתה תראה אותי בכל פינה בכפר־סבא על השלטים. ביקשתי לא להוריד. למה להוריד? שיירדו לבד. אני הייתי שם. כמו שזה חלק מהחיים שלי, זה חלק מהמדינה.
"אני מבין שאתם לא יכולים יותר לראות את הפרצופים שלנו בתור חטופים. זה שאנחנו כבר פה אז זה אומר שהצלחתם במשימה. אני ההפך. אני עכשיו לומד לחיות עם זה שאני דמות ציבורית ומכירים אותי. אני יודע כמה העם נלחם, אז כשעוצרים אותי ברחוב זו הדרך שלי להגיד תודה. אני מצטלם, נותן חיבוק, הכל. אני יודע שאני שייך לעם ולחיילים ולאנשים שהתפללו ויצאו לרחובות.
4 צפייה בגלריה
"כשעוצרים אותי ברחוב זו הדרך שלי להגיד תודה. אני מצטלם, נותן חיבוק, הכל". האחים הורן במשחק של הפועל באר-שבע
(צילום: מאיר אבן חיים)
"אני מבקש סליחה מהחיילים למרות שאני לא צריך. בשיקום באיכילוב ניגשים אליי חיילים בלי רגל, בלי יד, בלי עין, ובאים בגאווה ואומרים לי שזה קרה במלחמה. ואני אומר לו: 'וואי אחי, סליחה, אם הייתי יודע הייתי אומר לך להישאר בבית'. אין לחזור למה שהייתי. יכול להיות שעם הזמן יסתכלו עליי פחות, יתייחסו אליי רגיל יותר וממקום אמיתי וטבעי. יש מישהו שמזהה את גלעד שליט ולא אומר 'וואו, הנה גלעד שליט'? זה חלק ממני. אני לא יודע מה הגרסה הכי טובה שאני יכול להגיע אליה בתור אני, אבל אני צריך לבנות מציאות חדשה עם כל מה שזה אומר. להיות חטוף 738 יום? רק 20 אנשים כאלה חיים בישראל".
אין מדריך כיצד להחזיק מעמד בשבי. הורן יכול רק לספר איך הוא שרד. "עד שנחטפתי עישנתי קופסה ביום", הוא נזכר. "מאז לא חשבתי על סיגריה. עצרתי כל רצון ומחשבה על דברים שלא יכולתי לקבל. אתה פאקינג חטוף אצל חמאס. כל שנייה שעוברת ולא מתעללים בך תגיד תודה, אז מה אני אחשוב, איך בא לי סיגריה? כמה אני מתגעגע לשווארמה? אתה מצטמצם למשהו מינימליסטי. הייתי שנה וחצי באותו חדר מסריח. איבדתי 64 קילו. כשיאיר שוחרר זה היה היום הכי טוב שהיה לי. בשביל יאיר זה היה היום הכי גרוע. הייתי מעדיף לצאת אחרון".
יחד עם 19 חטופים חיים נוספים, איתן אכן יצא אחרון, ונכון לנקודת הזמן הזאת הוא אלוף העולם ואלוף המדינה. שיישאר לנצח.
