זאב אברהמי || למה ארגנטינה - בגלל מסי וסקאלוני
א. ליונל סקאלוני לא בא להמציא את הכדור. אין לו מערך הגנתי מיוחד במינו, הוא לא טוטאל־פוטבול ואף אחד לא ילביש עליו ״גנגפרסינג״ או יטען שמערך השש־ארבע־ארבע פחות שתיים שלו הוא חידוש גאוני. סקאלוני הוא פרגמטיסט. מאמן כמעט ציני. הוא לא בא לחדש, הוא לא זקוק להערצה מעמיתיו או לאהבת הקהל. סקאלוני הוא מאמן רעב. הוא בא לזלול תארים. זה מה שארגנטינה שלו עושה. במהפכים, בפנדלים, בהארכות. ארגנטינה של סקאלוני לא מחדשת דבר. חוץ ממחצית פה מחצית שם, היא עוד לא נתנה משחק עוצר נשימה. היא פשוט נבחרת שמנצחת, שעוברת שלב, שהפנימה באופן מושלם על מה כל הטורניר הזה בכלל.
ב. כי מסי. ובגלל מסי: כי זה מה שפיפ"א רוצה. אין נרטיב שמוכר יותר מאנגליה נגד ארגנטינה. מסי על התפקיד של מראדונה. מסי משתלט באופן סופי ובלעדי ובלתי ניתן לערעור על תיבת השחקן הגדול בהיסטוריה של המשחק.
ג. הרמה האמוציונלית שבה משחקת ארגנטינה כרגע יכולה להתניע את כל אנרגיית מטבע הקריפטו העולמית. כולם בוכים שם. המאמן לא יכול להרים את העיניים ומסתלק באמצע ראיון מרוב התרגשות. אפילו בסטנדרטים ארגנטינאיים מדובר במלודרמה מטורפת. ברמת אמוציות כזו מתחילים לקרות דברים שאי אפשר להסביר אותם, על־מציאותיים, כמו הגול של אלבארס או של אנסו.
ד. כי אחרי כל הגימיקים האחרים, נשארנו עם להקת הקצב הנפלאה והמלודית ביותר שעולם הכדורגל יכול להציע. את מוצ׳אצ׳וס של הגביע העולמי בקטאר, החליף השנה ״קוארטיה אסטריה״ הנהדר, שמחבר בין התבוסות של המולדת עם דייגו ב־1994 ובאיי המלווינס, לבין הרצון לסיים את האליפות האחרונה של מסי עם כוכב רביעי של אליפות עולם.
זה נדיר שמדינת כדורגל מביאה לעולם כוכב בסדר הגודל של מראדונה. שניים זו פאטה מורגנה. השחקנים הארגנטינאים מודעים לכך. הם מבינים שהסיכוי שיגיע עוד מסי הוא אפסי. כשהם שרים על דמות חיה, על חבר לקבוצה, בחדר ההלבשה, הם שרים בדיוק על זה. על ההזדמנות הנדירה. הם יורידו בשבילו את השמיים.
רז שכניק || למה אנגליה - בגלל ג'וד, הארי והרומנטיקה
קשה מאוד להמר נגד לאו מסי בשלבים הגבוהים, בטח לא אחרי מונדיאל שבו הוא מזכיר שוב למה גם בגיל שבו אחרים כבר מסכמים קריירה, הוא עדיין מסוגל לכתוב פרקים חדשים באגדה שלו. אבל אם יש נבחרת שמגיעה לחצי הגמר עם שחקן שמצליח לייצר תחושה דומה כמעט, זו אנגליה עם ג’וד בלינגהאם.
אנגליה נורבגיה
(צילום: MAURO PIMENTEL / AFP)
כשביקרנו במחנה האימונים האנגלי בקנזס סיטי לפני פתיחת הטורניר, העיתונאים שמלווים שנים את הנבחרת הקפידו לחזות שזה יהיה הטורניר של בלינגהאם. התחושה הייתה שהוא מגיע בדיוק בזמן הנכון, אחרי תקופה שבה התמודד עם פציעות, רענן יחסית, מלווה בפחות עומס מצטבר ועם רעב עצום. מאז התחזיות האלה רק הלכו והתממשו. זו הסיבה מספר אחת, לסיבה השנייה בכל זאת קוראים הארי קיין, הוא תמיד שם כשצריך.
גם הדרך של אנגליה עד כאן מרגישה אחרת. היא כבר עברה שתי משוכות מנטליות קשות מאוד. הניצחון באצטקה על מקסיקו, מול עשרות אלפי אוהדים בטירוף חושים, הראה שלאנגלים הפעם יש מצבור של קרח בעורקים. אחר כך הגיע הקאמבק מפיגור מול נורווגיה ברבע הגמר, בדרך לניצחון בהארכה. אלה בדיוק המשחקים שבעבר היו מסתיימים בכותרת המוכרת: "אנגליה שוב נשברה".
שישה עשורים של כמעט. אוהדי אנגליה עוד מחכים
(צילום: עוז מועלם)
דווקא אחרי אותו ניצחון, המאמן טוכל לא חסך ביקורת. הוא אמר שהיכולת לא הייתה מספיק טובה כדי לזכות בגביע. בלינגהאם לא נשאר חייב והשיב שהמאמן אולי לא לוקח מספיק בחשבון את תנאי המשחק ואת איכות היריבה. על פניו זה נשמע כמו עימות קצה, אבל אולי טוכל ירוויח מזה את הדלקת הנבחרת לפני משחק חשוב.
ולפעמים אפשר להיתלות ברומנטיקה. עברו 60 שנה מאז גביע העולם היחיד של אנגליה. שישה עשורים של כמעט, של פנדלים, אכזבות, התקווה הנצחית שהפעם זה קורה. אם כבר תסריט, מה יכול להיות סמלי יותר מאשר לעבור בדרך דווקא את ארגנטינה, להגיש את הנקמה הקרה על "יד האלוהים" של מראדונה ממקסיקו 86'.
אם ארסנל הצליחה בסופו של דבר לקחת אליפות ולהשתחרר מהקללה ייתכן שהגיע גם תורה של נבחרת אנגליה. ואולי הפעם, באמת, פוטבול איז קאמינג הום.
ניר צדוק || למה צרפת - היא פשוט הכי טובה
לנסות להסביר מדוע צרפת תזכה במונדיאל זה כמו להסביר למה אחד ועוד אחד שווים שניים. מה לעשות, זו התשובה הנכונה. אחד ועוד אחד באמת שווים שניים. נכון, ספורט זו לא מתמטיקה או מדע מדויק, אבל בעוד בכל הנוגע לנבחרות כמו ארגנטינה או אנגליה צריך להיעזר באלמנטים בלתי נראים כמו "סיפור" ו"ייעוד" (אנגליה), או נוכחותו המאגית של גדול הדור (ארגנטינה), כדי להסביר מדוע הם יסיימו עם הגביע בידיים, אצל צרפת הסיבות "רציונליות" בהרבה.
יש לה התקפה בלתי ניתנת לעצירה, קישור מרכזי מברזל יצוק, הגנה ראויה וספסל עמוק שבו נמצאים שחקנים שהיו ממוסמרים להרכב בשלוש הנבחרות הנוספות שנותרו בטורניר אבל בצרפת הם מגלמים תפקיד משני בלבד – ככה, שיהיו למקרה הלא סביר שדברים ישתבשו. אם הטוב מנצח, אז צרפת תזכה במונדיאל.
אם הטוב מנצח - אז הם ינצחו. אמבאפה וצרפת חוגגים
(צילום: MAURO PIMENTEL / AFP)
יאמרו, צרפת הייתה הכי טובה גם בקטאר. יאמרו, צרפת הפסידה לספרד בחצי גמר היורו רק לפני שנתיים. יאמרו, זו נבחרת שכבר הייתה בעבר הכי טובה על הנייר אבל יותר משהגיעה ליעד היא נעצרה בדרך, ראה יורו 2020.
אבל כל המקרים בהם מה שנכתב על הנייר של צרפת התקשה להפוך תלת־ממדי לא רלוונטיים לנבחרת הזאת שמשחקת בדיוק כמו שאפשר היה לקוות שתשחק, ומעבר לכך. לכל אחת מיריבותיה היו רגעי חרדה (אנגליה וארגנטינה בכל שלבי הנוקאאוט) ואכזבה (ספרד מול קייפ ורדה), ואילו צרפת היא היחידה שמשייטת. האם זה אומר שהיא עוד לא פגשה יריבה במשקל כבד? לא. זה פשוט אומר שמולה אי אפשר להיות יריבה במשקל כבד. צרפת הופכת גם את הכבד לקל.
להבדיל מהעוצמה הספרדית, שחונקת את יריבותיה באיטיות בזכות החזקת כדור אינסופית והיא נטולת כל אסתטיות, צרפת מהפנטת בתכליתיות הקטלנית שלה. גלים־גלים היא תוקפת, שחקניה מחליפים מקום עד שכולם, פרט אליהם, מתבלבלים.
גם אם היא מרבה להחמיץ, זה לא יותר מאשר טריק שנועד להשהות את המתח, שחלילה הסוף הידוע מראש לא יתגלה מוקדם מדי. ניצחון על ספרד לא רק יעלה את צרפת אל המדרגה האחרונה, זה יהיה ניצחון כל מה שיפה בכדורגל על כל מה שבירוקרטי בו.
יאיר קטן || למה ספרד? בזכות ההגנה
לאמין ימאל לא דומה לילד הפלא שסחף את אירופה והדור הנוכחי של ספרד רחוק מלהלהיב, אבל מי אמר שאי־אפשר לזכות במונדיאל בזכות הגנה קשוחה?
דווקא הבחירה התמוהה בלאמין ימאל למצטיין ברבע הגמר מול בלגיה צריכה להדליק זרקור לקראת חצי הגמר הערב בדאלאס מול צרפת. מי שסומן כאחד מכוכבי המונדיאל טרם סיפק את הסחורה, ועד כה כבש שער אחד בלבד, מול סעודיה.
השאלה שמרחפת מעל דאלאס היא האם היכולת האפורה אך היעילה של אלופת אירופה תספיק כדי לייצר שושלת חדשה, בדומה לתור הזהב בין 2008 ל־2012, או שמא היכולת הזו, שכללה גם שני שערי ניצחון של מיקל מרינו מהספסל, תקרוס מול חבורתו של קיליאן אמבאפה.
מרינו
(צילום: REUTERS/Kai Pfaffenbach)
תור הזהב של ספרד הורכב מכוכבים גדולים ומנוסים יותר, שהתבססו על הטיקי־טקה ועל שלישיית קישור היסטורית שכללה את אנדרס אינייסטה, צ'אבי וסרחיו בוסקטס. הנבחרת הנוכחית משחקת אחרת. היא נשענת הרבה יותר על משחק אגפים, ולמרות שאין בה שמות כמו אינייסטה, צ'אבי או דויד וייה, היא כבשה עד כה שלושה שערים יותר מהנבחרת של ויסנטה דל בוסקה, שזכתה במונדיאל 2010 עם שמונה שערים בלבד (שיחקה פעמיים פחות).
ההשוואה בין הדורות אינה פשוטה. הנבחרת ההיא הגיעה מחדר הלבשה רווי מתחים בין שחקני ברצלונה וריאל מדריד, ובכל זאת זכתה בשני יורו ומונדיאל. לואיס דה לה פואנטה פועל כיום בתנאים שונים לחלוטין, ומנסה לבנות מחדש דור צעיר שייקח אחריות (הפעם בלי אף נציג מריאל).
ספרד עדיין מחכה שהכוכבים הגדולים שלה יופיעו באמת: מימאל, דרך פדרי ועד ניקו וויליאמס. מנגד, שלישיית הקישור, בהובלת רודרי, דני אולמו ופביאן רואיס, מעניקה לה יתרון משמעותי כמעט בכל משחק.
מנסה לבנות דור חדש של צעירים שייקח אחריות. דה לה פואנטה
(צילום: Angel Martinez/Getty Images)
הערך המוסף של לה רוחה הוא דווקא ההגנה. היא ספגה עד כה שער אחד בלבד, מול בלגיה, ומציגה יציבות מרשימה. גם בקטאר, למרות שהודחה כבר בשמינית הגמר בידי מרוקו, היה ברור שהבסיס קיים. הפעם, לפחות עד כה, מדובר בהצלחה מקצועית – גם אם לא תמיד בכדורגל מלהיב.
נכון שהשמות בהגנה אינם נוצצים כמו קרלס פויול, סרחיו ראמוס או ג'ורדי אלבה, אבל עדיין מדובר בחוליה חזקה. פאו קובארסי מציג טורניר מצוין לצד איימריק לאפורט, מארק קוקורייה ממשיך ביכולת גבוהה, ופדרו פורו, שלא פתח במשחק הראשון, נכנס לעניינים יחד עם השוער אונאי סימון. גם נבחרת 2010 ספגה שני שערים בלבד לאורך כל הטורניר, כך שהיעילות ההגנתית אינה דבר חדש עבור הספרדים. המנהיג הבלתי מעורער הוא רודרי ממנצ'סטר סיטי, ששובר את התקפות היריב, מניע את המשחק של ספרד, וכיום הוא השחקן החשוב ביותר שלה.
מבחן בגרות
ובכל זאת, הסיפור הגדול עד כה הוא ימאל. מי שהיה אמור להנהיג את הנבחרת בטורניר, טרם הגיע אליו באמת. בזמן שלאו מסי, ג'וד בלינגהאם, הארי קיין, ארלינג הולאנד, אמבאפה ועוסמאן דמבלה כבר הטביעו חותם, הכוכב הצעיר של ברצלונה עדיין מחפש את עצמו. נכון, הוא סבל מפציעה, עבר עונה מתישה ומושך אליו תשומת לב הגנתית עצומה, אבל כל ההסברים הללו לא משנים את השורה התחתונה: אם ספרד רוצה לעבור את צרפת, היא חייבת לקבל את ימאל של היורו האחרון – זה שכבש מול צרפת, בישל פעם אחר פעם והיה אחד מאדריכלי הזכייה.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
שנתיים לאחר מכן, בגיל 18, נדמה שהלחץ משפיע. מי שמפתיע לטובה הוא מיקל אויארסבאל, שכבר כבש ארבעה שערים, בעוד שאף שחקן אחר בהרכב לא מצא את הרשת יותר מפעם אחת.
ספרד תצטרך להעלות את הרמה אם היא חולמת על זכייה שנייה בתולדותיה. הכדורגל האטרקטיבי אולי כבר אינו סימן ההיכר שלה, אבל הנבחרת של לואיס דה לה פואנטה הוכיחה שהיא יודעת לנצח גם בדרך אחרת – שמרנית, טקטית ולעיתים אפורה.
