כשחברי הוותיק רז שכניק סימס לי הודעת ווטסאפ, פחות מיממה מסיום חצי הגמר ההיסטרי בין ארגנטינה לאנגליה, והציע לי לכתוב טור ברוח "למה ארגנטינה צריכה לזכות במונדיאל", התלבטתי משתי סיבות: נמנעתי עד עתה מכל התייחסות תקשורתית למסע של ארגנטינה במונדיאל. האמנתי שזה ינחס, לא חשבתי שנכון לשבור את זה דווקא במשחק האחרון.
עד לאותו חצי גמר מופלא התחושה שלי הייתה הפוכה – למה ארגנטינה לא צריכה לזכות. טוב, לא באמת, אבל בכל זאת: לכל אורך הטורניר, במיוחד בנוקאאוט, היא נתנה את התחושה (לי לפחות) שהיא לא מאמינה בעצמה. שהיא פוחדת ונותנת יותר מדי כבוד ליריבות נחותות ממנה, מתבנקרת ומחכה לרגעי הקסם של לאו מסי, שבוודאי יגיעו מתישהו (והם אכן הגיעו והגיעו).
את הכדורגל של ספרד אף פעם לא אהבתי. משחק המסירות האובססיבי משעמם אותי. אבל אני מודה שהם כמעט בלתי ניתנים להכנעה, והם הפייבוריטים. לפחות עד שמסי יחליט אחרת
דרך ארוכה עשו אוהדי הכדורגל בישראל (ובעיקר הטרמפיסטים של המונדיאלים) עד שהפכו את ארגנטינה לנבחרת האהובה עליהם. לשם כך נדרש נשיא מוזר, תומך ישראל חריג בימים אלה, שיגיע לפה וישתולל בשירה בטקס הדלקת המשואות.
לא תמיד זה היה ככה – במונדיאל הראשון שחוויתי פה, 1974, סבלתי רבות כשארגנטינה הושפלה על ידי הולנד של קרויף, שהייתה הפייבוריטית של הישראלים ("הם עזרו לנו בשואה", היה ההסבר לאותה תמיכה בלתי מסויגת). במונדיאלים הבאים האהדה פה נדדה בין ברזיל, אנגליה, ספרד ואפילו צרפת. אף פעם לא ארגנטינה, גם לא בימי דייגו מראדונה, שטרח להגיע עם הנבחרת שלו למשחק הכנה אחרון לפני כל מונדיאל באצטדיון ר"ג, כי האמין שזה יביא להם סוג של השגחה אלוהית.
ספרד פייבוריטית - עד שהוא יחליט אחרת. מסי
(צילום: Elsa/Getty Images)
אז בעזרת התמיכה הישראלית המאוחרת אנחנו לפני עוד קרב על הגביע העולמי (השלישי בארבעת הגמרים האחרונים, מטורף). אני הרבה יותר אופטימי מאשר לפני חצי הגמר. 40 הדקות המדהימות בחצי השני של המשחק הזכירו לי כמה גדול הפוטנציאל של הנבחרת הזאת, כמה ווינריות ותשוקה יש שם, וכמה קשה לנצח אותה.
את הכדורגל של ספרד אף פעם לא אהבתי. משחק המסירות האובססיבי משעמם אותי. עד שהם יוצרים מצב הבקעה הם מייבשים אותך, אבל אני מודה שהם כמעט בלתי ניתנים להכנעה, והם הפייבוריטים. לפחות עד שמסי יחליט אחרת.
ומשהו אחרון: רק בשביל לראות ביציע ה־VIP את הפרצוף של חאבייר בארדם, הפופוליסט המזויף הזה, רגע אחרי שהנבחרת שלו הפסידה בגמר, יהיה שווה לי את כל דרך הייסורים שעברתי במונדיאל 2026.
VAMOS ARGENTINA, CARAJO!
