כל אמריקה מכרה את צרפת ונורווגיה כמו קרב אגרוף על אליפות העולם במשקל כבד, כמו שמכרו פעם בבוסטון את לארי בירד נגד מג'יק ג'ונסון. קיליאן אמבאפה נגד ארלינג הולאנד. שני האנשים שאמורים לנווט את הכדורגל העולמי בעשור הקרוב, יורשי העצר של מסי ורונאלדו, שני מותגים בינלאומיים. בבוסטון חיכו לקרב הזה בהתרגשות. הצרפתים הגיעו בעשרות אלפים, צובעים את האצטדיון בטריקולור. הנורבגים חצו אוקיינוס בשביל לראות את הענק שלהם והטלוויזיה האמריקאית בנתה במשך ימים את סיפור הטיטאנים הגדול של שלב הבתים.
אבל אז הם ראו פלא אחר לחלוטין, עוסמאן דמבלה. במשך שנים הוא נחשב בנבחרת צרפת לצל של אמבאפה. בברצלונה ראו בו את האיש שאמור היה להיכנס לנעליים של ניימאר. בפ.ס.ז' הוא כבר זכה בכדור הזהב של 2025 והיה מוציא לפועל חשוב בזכיות בליגת האלופות, אבל בנבחרת צרפת המשיך להיות רק חלק לא הכי חשוב מהתמונה וספג ביקורות. 19 משחקים בטורנירים גדולים במדי צרפת עברו על דמבלה בלי שער אחד, 11 מהם בגביע העולמי. במונדיאל הזה יש לו כבר ארבעה, מועמד חזק מאוד למלך השערים של הטורניר. "אני מאושר. זה רגע מיוחד וייחודי עבורי", אמר בסיום בעיניים נוצצות.
זה היה מופע קסם של שלושה שערים יפהפיים ב־32 דקות. היה שם כישרון־על שמצייר באמנות על המגרש עד שהוא מותח את המכחול אל השער. שלושת השערים הגיעו ממרחק של יותר מ־15 מטרים, כולן היו בגובה נמוך, בעוצמה חזקה ובדיוק בלתי נתפס כמעט, כאילו ההותקנו על רגלו השמאלית של דמבלה כוונת של צלפים עם ויסות של עןצמה אופטימלית. האמריקאים השוו אותו לסטף קרי בגלל היכולת לפגוע ממרחקים, לא משנה מי מולו.
זוכרים את הולאנד? הוא לא ממש היה חלק מהתסריט של דמבלה. המאמן סטולה סולבאקן שלח לדשא הרכב משני לחלוטין. עשרה שחקנים שלא פתחו מול סנגל קיבלו הזדמנות, אחרי שבנורבגיה עשו את החשבון הקר של טורניר ארוך. אם אפשר לקבל את חוף השנהב בשלב הבא במקום יריבה אירופית קשוחה יותר, כמו שוודיה. ואם צרפת ממילא נראית כמו המועמדת הבכירה לזכייה, עדיף לשמור תחמושת לרגעים החשובים באמת. "הם כנראה ינצחו אותנו, והם כנראה גם יזכו בטורניר כולו", אמר הולאנד ברספקט לצרפתים.
"כנראה יזכו בטורניר" הולאנד ואמבאפה.
(צילום: IMAGN IMAGES via Reuters/Winslow Townson)
זה יכול להישמע לוזרי לאוהדי כדורגל אבל החלוץ מגלה הבנה פשוטה של יחסי הכוחות. נורווגיה היא נבחרת טובה מאוד, אבל צרפת גרסת 2026 בלתי נגמרת, עמוקה, מגוונת, מלאת כישרון. עיתונאים צרפתים מוכנים להישבע שזה הסגל הכי טוב שהיה להם אי פעם, כולל הנבחרות של מישל פלטיני, זינדין זידאן ודשאן עצמו, או אנטואן גריזמן, אוליבייה ז'ירו וקיליאן אמבאפה הילד של רוסיה 2018.
מבחינת הנורווגים זה היה הפסד שאפשר לחיות איתו. גם בלי הולאנד ומרטין אודגור, הם כבשו שער, החמיצו פנדל ויצרו מספיק הזדמנויות כדי לצאת מהאצטדיון בהרגשה טובה לקראת המפגש בשלב הבא עם חוף השנהב.
בוסטון עצמה סיפקה תפאורה אחרת לגמרי מזו שהתרגלנו אליה. צבא הטרטן הסקוטי כבר עזב והשאיר אחריו עיר קצת עייפה, שקטה והרבה פחות שיכורה. הצרפתים והנורווגים הביאו איתם כדורגל אירופי קלאסי. פחות קרנבל, יותר המתנה מנומסת לכדור הראשון. אפילו הכרוזה באצטדיון, שניסתה לעורר את היציעים בצרפתית ובנורווגית, גילתה שהאירופאים מעדיפים לחכות שהמשחק יתחיל באמת לפני שהם משחררים את הרגש. אחרי שבועות של דרום־אמריקה, שבהם המסיבה מתחילה שעתיים לפני השריקה ומסתיימת שלוש שעות אחריה, בוסטון גילתה שיש גם דרך אחרת לאהוב כדורגל.
כוח המחץ
סטולה סולבאקן הודה בסיום שהשחקנים שלו לא העניקו מספיק עזרה למגן פרדריק ביורקאן מול עוסמאן דמבלה אבל סירב להשתמש בכך כתירוץ. מבחינתו, נורווגיה פשוט נתקלה במה שהוא הגדיר "הרביעייה הקדמית הטובה ביותר בטורניר", ואז הוסיף: "בפער גדול מאוד".
אמבאפה הגיע כמובן חד כהרגלו וסביר שציפה לקרב ישיר מול הולאנד ואולי אפילו התאכזב מעט כשחלוץ מנצ'סטר סיטי נשאר בחוץ. כוכב ריאל מדריד לא כבש הפעם, למרות שאחרי 21 שניות כבר הפציץ את המשקוף, אבל היה האיש שסביבו נע המשחק. הוא ירד לאחור, קיבל כדורים במרכז השדה, לפעמים בשטח המגרש של צרפת, משך אליו שניים־שלושה שומרים ויצר כאוס מחושב שהשאיר את דמבלה מול הגנה דלילה. כשאמבאפה מפלח את האמצע כל כך יפה ודמבלה מוריד את הגרזן כל כך מהר, ההגנה ממול לא יכולה לנשום, בטח אם היא מורכבת מההרכב השני של נורווגיה. הצרפתים לא נותנים לך שום פאוזה לחשוב ואין רגע שבו אפשר להוריד דופק, למעט הפסקות השתייה. בסיום ידע דמבלה לפרגן לשף הפרטי שלו: "כשיש לך שחקן כמו קיליאן, החיים נעשים הרבה יותר קלים. הוא מושך אליו מגינים ויוצר מרחבים עבור כולם".
הכוכבים חוגגים מול נורווגיה
(צילום: Justin Setterfield/Getty Images)
צרפת משחקת ב־3:3:4 קלאסי כהצהרה אבל בפועל, בהתקפה, היא הופכת ל־2:3:5 לוחץ מאוד. המגינים עולים גבוה, אורליאן צ'ואמני נשאר מאחור כעוגן, ואמבאפה, דמבלה ודזירה דואה (או המחליף בראדלי ברקולה) מחליפים מקומות בלי הפסקה, כך שהנורווגים לא ידעו אחרי מי לעקוב, ואז מגיע גם מייקל אוליסה, תחושה של לא כוחות, לא רק מול נורווגיה בהרכב המשני אלא נגד רוב הנבחרות כאן. ב־32 הגדולות מחכה שוודיה שכבר משקשקת.
גי סטפן, שניהל את המשחק בהיעדרו של דידייה דשאן בעקבות מות אמו, לא ניסה להסתיר את ההתלהבות או לקרר סופרלטיבים. "האיכות של התנועה ושל המסירות שלנו, במיוחד במחצית הראשונה, הייתה יוצאת מן הכלל", הצהיר. "רצינו לעשות משהו מיוחד עבור דידייה. השחקנים ידעו כמה חשוב לו לסיים ראשונים בבית, והם סיפקו הופעה ברמה גבוהה מאוד".
אם נדרשים עוד רמזים, זו הפעם הראשונה שבה צרפת מנצחת בכל שלושת משחקי שלב הבתים מאז 1998, אותו קיץ שבסיומו דשאן וזידאן הניפו את הגביע בפריז. צ'ואמני הקדיש את הניצחון למאמנו: "אנחנו משתתפים בצערו של המאמן ומשפחתו. יש לנו משימה, ואנחנו רוצים לגרום לו להיות גאה בנו".
סטפן הסביר בסיום שבשיטה שבה צרפת משחקת, לא קיימים שטחי מחיה בעלי גבולות בין הכוכבים: "אין אצלנו אחד שנשאר בימין ואחד שנשאר במרכז. אוליסה יכול להיות לפעמים באגף, אבל ברגע הבא יופיע במרכז. אותו דבר עם עוסמאן. גם קיליאן לא תקוע כל הזמן באמצע. הרעיון הוא לסיים את ההתקפות בתוך הרחבה, לא להיצמד לעמדות קבועות. אני מרגיש שהם מדברים את אותה שפת כדורגל".
לא כל הנוצץ זהב
הגביע העולמי ידע לא מעט סיפורי נפילות של נבחרות שנראו גדולות על השאר אבל לא סיימו עם הגביע. הונגריה של 1954 עם פושקאש, הולנד 1974 של קרויף, ברזיל 1982 של סוקרטס וזיקו, דנמרק 1986 של לאודרופ, גם ספרד של טורנירים רבים עד שהגיע אינייסטה ב־2010. אבל מול עושר התקפי כמו בסגל של צרפת, יידרש תסריט חריג כדי לנצח את הנבחרת של דשאן, אולי ערב שבו כל הכוכבים יסתדרו ליריבה. ואולי רק לאו מסי יכול.
