מקסיקו לא רוצה שהמונדיאל הזה ייגמר. כבר חודש שהמדינה חיה בתוך חגיגה בלי לוחות זמנים, בלי התחלה ובלי סוף. דגלים תלויים מכל מרפסת, מסכי ענק ממלאים את המסעדות והכיכרות, קרנבל לפני ואחרי כל משחק של הנבחרת. הכדורגל הפך שוב לשפה הרשמית במדינה.
במקסיקו סיטי, בגוודלאחרה, במונטריי ובערים הקטנות יותר, התחושה זהה ומבטאת איפשהו גם חרדה לאומית: אסור שהחלום הזה יסתיים עכשיו. המונדיאל חזר הביתה, והמקסיקנים לא מוכנים להחזיר את המפתחות, גם אם הם לא מארחים לבדם.
המשחק מול אקוודור (בין שלישי לרביעי, 4.00) גדול הרבה יותר ממאבק על מקום בשמינית הגמר. הוא קרב על המשך החגיגה הלאומית, על עוד שבוע של רחובות מלאים, עוד לילות בלי שינה ועוד הזדמנות לחלום על שבירת "אל קווינטו פרטידו", קללת המשחק החמישי. המונח הפך למיתולוגיה מקסיקנית לאחר שהנבחרת לא הצליחה לעבור את "המשחק הרביעי" (שמינית הגמר) בכל שבע הפעמים שבהן הגיעה אליו בין 1994 ל־2018. ב־2022 כבר הגיעה הדחה בשלב הבתים. גם העובדה ששתי ההעפלות לרבע הגמר הגיעו במונדיאלים הביתיים של 1970 ו־1986 העצימה את התחושה שמדובר בקללה לאומית של ממש.
הפעם המשחק החמישי מחכה כמובן בשמינית הגמר, וקודם צריך לעבור את שלב 32 הגדולות החדש. המאמן חאבייר אגירה מכיר את הלחץ הזה, יודע שמדינה שלמה מאחוריו, לא רק ביציעים אלא בכל פינה ברחוב, אבל גם מודע להר הציפיות, שלפעמים לא תואם למציאות.
דרושה: יצירתיות
גם הנשיאה קלאודיה שיינבאום נשאבה לאופוריה. "שמחה, אושר והתרגשות", הגדירה את התחושות שמקרינה מקסיקו, והוסיפה שהמונדיאל מאפשר לעולם כולו לראות את הכנסת האורחים והאופי החגיגי של העם המקסיקני. אחרי ה־0:3 המרשים על צ’כיה, כתבה ברשתות החברתיות: "המחויבות, המאמץ והתשוקה של הנבחרת ממלאים את כולנו בגאווה".
אגירה ממש לא מוכן להצטרף למסיבה, לפחות לא עדיין. הוא מסרב להסתנוור משלושה ניצחונות, שישה שערי זכות ואפס ספיגות בשלב הבתים. "אני לא מרוצה לגמרי", שיתף. "עשינו את העבודה, אבל אנחנו חייבים להשתפר. הטורניר האמיתי מתחיל עכשיו". יש לו סיבות טובות לזהירות ופרשנים במקסיקו מסכימים איתו. הם מתגאים במשמעת ההגנתית ובאופי של הנבחרת, אבל מודים שהכדורגל עצמו לא שוטף. "אל פאיס", למשל, הגדיר את הנבחרת של אגירה כקומפקטית ושאפתנית עם הרבה מאוד ניסיון לצד דור צעיר ורעב, אבל כזו שעדיין מחפשת את היצירתיות בשליש האחרון של המגרש.
"אושר והתרגשות". שיינבאום
(צילום: Cristopher Rogel Blanquet/Getty Images)
אגירה בנה קבוצה שמתחילה מההגנה. הנבחרת עוברת ממבנה של 3:3:4 ל־1:4:5 ללא כדור, נשארת בבלוק ממושמע מאוד במרכז ומכריחה את היריבות לתקוף דרך האגפים. הלחץ הגבוה מופעל לפרקים קצרים, בעוד רוב הזמן מקסיקו מעדיפה לשלוט במרחבים ולהימנע מחשיפה מיותרת. מקסיקו הרבה פחות נוצצת מצרפת או ספרד, אבל קשה מאוד לפרוץ אותה.
הבעיה מתחילה כשהיא זו שצריכה לשלוט באמצע, להחזיק כדור וליזום, תסריט צפוי נגד אקוודור. לאורך שלב הבתים נראו לא מעט דקות שבהן הקצב ירד, הנעת הכדור הפכה איטית והיצירתיות נשענה בעיקר על הניסיון של ראול חימנס ועל היכולת של חוליאן קיניונס לייצר לעצמו מצבים. גם אגירה אמר לאחר המשחק נגד דרום־אפריקה שהנבחרת מתקשה לשמור על אותה רמת אינטנסיביות לאורך 90 דקות.
מבצר פסיכולוגי
מקסיקו מגיעה כפייבוריטית מול אקוודור בעיקר בזכות הביתיות. נבחרת שניצחה את גרמניה לא יכולה להיות רעה במיוחד, והאקוודורים של סבסטיאן בקאססה נחשבים לאחת מהפתעות הטורניר עד כה בזכות האתלטיות, המהירות והמשמעת הטקטית. זו נבחרת שלוחצת היטב, בניגוד למקסיקו, יוצאת מהר מאוד קדימה ולא זקוקה לכדור כדי להיות מסוכנת.
במקסיקו מתייחסים אליה ביראת כבוד ופרשנים הגדירו אותה כיריבה הקשה ביותר שהנבחרת הייתה יכולה לקבל בשלב הזה, בעיקר בגלל הדמיון בין שתי הקבוצות. שתיהן מאורגנות היטב הגנתית, שתיהן ממושמעות מאוד ושתיהן לא לוקחות יותר מדי סיכונים.
נבחרת מקסיקו באימון
(צילום: Yuri CORTEZ / AFP))
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
הקרב יהיה במרכז השדה. אגירה ירצה שמקסיקו תחזיק בכדור, יבקש להאט את המעברים ולנצל את האווירה המטורפת כדי להכתיב קצב. אקוודור תחפש בדיוק את הרגע שבו המקסיקנים יאבדו סבלנות וידחפו יותר מדי שחקנים קדימה. שם, במרחבים שנפתחים מאחורי הקישור, נמצאת התקווה שלה.
אם מקסיקו נושמת מונדיאל, האצטקה הוא הלב הפועם שלה. יותר מ־80 אלף מקסיקנים יהפכו את המשחק במקסיקו סיטי לאירוע שדומה יותר לגמר מאשר לשלב הזה. הפרשנים האנגלים כבר הגדירו את האצטדיון כמבצר פסיכולוגי, גם בגלל הניסיון של מקסיקו בכדורגל באוויר הדליל, והמקסיקנים עצמם משוכנעים שהאצטקה הוא השחקן ה־12 וה־13.
האצטדיון שראה את יד האלוהים של מראדונה ב־1986 ואת פלה דורס את איטליה ב־1970 גאה להציג פרק נוסף בהיסטוריה.
