גם אחרי שיצא בשביל הכפיים וכדי לשמור על הכוחות, המצלמות היו על מסי. יושב על הדשא, חולץ נעליים. מביט במשחק, מתחבק אחרי השריקה, מתעניין כזה. כאילו הציפייה הייתה שייתן את הרביעי מהאוטובוס. או מהבופה במלון.
אין מה להגיד. יש את הפרעוש ויש את שאר היקום. מתבקש להתפייט פה עם פתגמים גדולים מהחיים. מהאלה שתולים עם מגנט על המקרר. להגיד שקסם אמיתי יכול לנצח את הזמן. ושבכלל, גיל זה לא מחסום. אפשר להתאהב בגיל 80, לקפוץ בנג'י, הכל. ושאם החיים נותנים לך גבנ"צ שתפסה עובש, תעשה ממנה טוסט משולשים.
רק שהאמת היא שאלג'יריה היא לא קנה מידה. לא לפתגמים בביו. ולא כדי לדעת אם הארגנטינאי בן ה־39, אחרי שלוש שנות הליכה בליגה האמריקאית, יכול לעמוד בקצב של הכדורגל הטוב בעולם. כלומר האמיתי.
אלג'יריה הייתה השטיח המושלם למסי בדיוק כמו שסנגל הייתה השטיח האופטימלי לאמבאפה.
זה לא שהצרפתי והארגנטינאי לא הבקיעו שערים משוגעים, עם גאונות והכל. אבל גם בשיגור ממרחק של מסי וגם בשיגור של אמבפה, השניים היו לבד. כל כך לבד עד שיכלו לשמוע את הצעדים של עצמם. כל כך לבד שמסי רץ על פיסת דשא שוממת שלא דרכה בה רגל אלג'יראית, באזור ללא קליטת נייד.
ממשחקי הפתיחה של ארגנטינה וצרפת, בכל אופן, יצאנו עם תחושה נעימה בבטן. של הנה, עכשיו התחיל המונדיאל, והוא הולך להיות רותח. אבל האמת היא ששני המשחקים הללו, בגלל חולשת היריבות, עוד לא מבשרים כלום. כוכבים לא אמורים לפתוח על 200 קמ"ש.
איגוד הקבוצות המבאסות
חבר חובב צלילה, שנקלע לסאו ויסנטה, אי געשי שמשתייך לארכיפלג קייפ ורדה, באוקטובר 2025, ממש כשהנבחרת המקומית העפילה למונדיאל, תיאר לי את טירוף חושים שאחז באי.
על רבים מבתי האי, שבו נולד ווזיניה, ז'וזימאר ז'וזה אבורה דיאס, השוער בן ה־40, צוירו כתובות גרפיטי המהללות את שחקני הנבחרת, לצד הגרפיטי הישנים של הזמרת הלאומית, סזריה אבורה. כתבות שניסו לנתח את ההישג תיארו את ה"נו סטרס" (בלי לחץ), הסלוגן הלאומי של קייפ ורדה, בתור הנוסחה הסודית של נבחרת האיים האנונימיים, נוסחה שהולכת לתת בראש גם במונדיאל.
לא יודע אם ה"נו סטרס" יעזור בהמשך, מול נבחרות שפחות מחמיצות ממטר למשקוף. מה שבטוח שזה עזר למארגנים מפיפ"א לנשום אוויר ולהתהדר בבונקריסטים מהאיים, כדוגמה לכך שהשיטה עובדת. הקטנות יכולות לתת פייט.
השיטה לא עובדת. ה־1:7 של גרמניה לא אמור להתקיים באירוע כזה (אלא אם כן אתם ברזיל של 2014). קורסאו לא אמורה להתקיים באירוע כזה.
ובכלל, הקונספט של 48 נבחרות מייצר יותר מדי משחקים שמרגישים כמו משחק על המקום השלישי.
מונדיאל הוא לא אירוע שבו אתה בורר בפינצטה את המשחקים שנראים לך אטרקטיביים. זה אירוע שאמור לגמור לך את החיים. זה אירוע שבו אשתך צורחת כי התחלת להסריח מחוסר תנועה על הספה. או מזה שלא החלפת בגדים חודש וקצת. או מבן השנתיים ששוכב לידך יממה בלי שהחלפת לו.
בעקבות הביקורת, הנבחרות הקטנות הוציאו השבוע הודעה שהטורניר שייך לכולם. הבנתם יפה: המבאסות של המונדיאל הקימו איגוד. או ועד. הן נעלבו.
אבל האמת שאנחנו נעלבים יותר. פתיחת המונדיאל הזו מרגישה כל כך מוקדמות מונדיאל, שלא ברור אם מותר להחשיב למסי, לאמבאפה ולהולאנד בסטטיסטיקה את הצרורות שכבשו.
היא כל כך מוקדמות מונדיאל, שאם אריק אינשטיין היה מתבקש לשיר את "ואלה שמות" על כל האנונימיים מ־48 הנבחרות שמסתובבים פה, היה יוצא לו דויד ברוזה.
