את משחק האימון האחרון של נבחרת ארה״ב לפני תחילת המונדיאל, נגד גרמניה, ראו בסוף השבוע שעבר 63 אלף צופים בשיקגו. משחק סולד אאוט, אי אפשר היה להכניס סיכה. הם יצרו אווירה נהדרת וכשאנתוני רובינסון הבקיע שער באמת עצום, רעד כל הדאון דאון של שיקגו. בסוף האמריקאים הפסידו, כצפוי, 2:1. הקהל יצא מאוכזב לכמה דקות, ומיד עבר לדבר על הניקס נגד סן אנטוניו ועל גמר הסטנלי קאפ בהוקי קרח. בסוף כל המכשולים שעומדים בפני הכדורגל בארה"ב, הבעיה הגדולה ביותר היא תרבותית. המשחק הזה הוא מהגר באמריקה, והמאבק שלו נגד הכדורסל, הפוטבול והבייסבול קשה כמו שקשה לכל מהגר להתחיל להרגיש בבית בארה"ב.
אבל - וזה אבל גדול - הנרטיב לפיו האמריקאים לא אוהבים כדורגל או לא מבינים בו הוא גם מאוד עצל וגם הפסיק להיות נכון בערך בתחילת המאה. הם משחקים כדורגל בהמוניהם, הם הולכים למשחקים, הם רואים בטלוויזיה ליגות אירופאיות במספרים שגדלים כל הזמן. למרות זאת, המשחק הפופולרי בעולם לא באמת יצליח לפרוץ בתוך ההיצע האינסופי שיש לחובב ספורט אמריקאי, לפחות עד שהנבחרת הלאומית תתחיל לנצח.
3 צפייה בגלריה
רוצים להיכנס ללב האומה? תביאו ניצחון. רובינסון ופוליסיק
(צילום: Jamie Squire/Getty Images/AFP)
כי אם יש דרך להפוך לגיבור אמריקאי, בכל ענף ספורט, זה עם ניצחון. ניצחון, ורצוי שיהיו גם שחקן או שניים שילדים יראו בטלוויזיה וירצו להיות כמותם. בינתיים, לכדורגל האמריקאי אין אפילו שחקן אחד בין 100 הטובים בעולם ב-2026. בין היתר כי מערכת הכדורגל בארה"ב, זו שאמורה לפתח כוכבים מהילדים, שבורה ומתמקדת ברווחים לפני הכל, אבל כמו שאפשר היה ללמוד ממשחק מספר 4 בגמר ה-NBA - תמיד יש זמן.
נבחרת ארה״ב שתעלה הלילה למגרש באיצטדיון SoFi - שנקרא עכשיו סתם איצטדיון לוס אנג'לס והוא אחד המרהיבים בעולם - למשחק הראשון שלה בבית 4 נגד פרגוואי, אמורה להיות דור הזהב של הכדורגל האמריקאי. הרף להשגת ההכרה הזו אולי לא מאוד גבוה, אבל עדיין, זו נבחרת מוכשרת שכל ההרכב שלה, ובסך הכל 18 משחקני הסגל, משחקים באירופה. הבעיה היא שעד עכשיו הם לא נתנו סיבה להאמין שהם אלה שישנו את המשחק באמריקה.
כריסטיאן פוליסיק אמור היה להיות השחקן הזה שילדים אמריקאים יקנו חולצות שלו וירצו להיות כמוהו. הקשר של מילאן הוא הפנים של הכדורגל האמריקאי כבר כמה שנים ובגיל 27 אמור להיות בשיאו. המגזין "טיים" העניק לו את הכותרת "קפטן אמריקה", אבל זה שהכותרת עבשה לא אומר שהלחץ עליו לא עצום. יש לו לא מעט עזרה.
כריס ריצ'ארדס מקריסטל פאלאס יחזיק את ההגנה, טיילר אדאמס מבורנמות' הוא עמוד השדרה, הקשר ווסטון מקיני סיים עונה לא רעה ביובנטוס, פולארין באלוגון ממונאקו הוא תקווה גדולה, והמאמן הארגנטינאי, מאוריסיו פוצ'טינו, יודע את העבודה והוא גם חתיכת טיפוס. בספר Brave New World, בו תיעד את חמש שנותיו כמאמן הראשי של טוטנהאם מהפרמייר ליג, הסביר מדוע תמיד יש לימונים במשרד שלו. ״חבר ארגנטינאי אמר לי שלימונים סופגים אנרגיה שלילית ומטהרים את האוויר", כותב פוצ'טינו, זו הסיבה שיש לי מגש של כאלה במשרד שלי. לכולנו יש את הפוטנציאל לראות את האנרגיה שמקיפה חפצים ואנשים, למרות שלא כולם ליטשו את החוש הזה. מסיבה כלשהי, הצלחתי לפתח יכולת שמאפשרת לי לראות את ההילות של אחרים“.
לפי סקר של אוניברסיטת סיטון הול, 33% מהאמריקאים, 81% מאלה שמגדירים עצמם אוהדי כדורגל ו-67% מחובבי הספורט, יעקבו אחרי המונדיאל. זו צמיחה של בין 4 ל-7 אחוז ביחס למונדיאל בקטאר. לעומת זאת התקוות של האמריקאים לגבי הנבחרת שלהם מתונות יותר. 20 אחוז חושבים שהיא תגיע לשמינית הגמר ו-13 אחוז מקווים לרבע הגמר. מצד שני, 8 אחוז, לא פחות, חושבים שארה״ב תזכה בגביע העולמי. אולי, כמו פוצ׳טינו, גם הם רואים הילה.
בכל ארבע שנים האמריקאים מגלים שהם מאוד אוהבים את הנבחרת שלהם, אבל יודעים שזה רומן קיצי קצר שלא יהיה לו המשך. ארה"ב, כאומה, היא הכל חוץ מאנדרדוג, אפילו נבחרת כדורגל הנשים שלה היא אימפריה, אבל נבחרת הגברים נותנת להם הזדמנות להרגיש אנדרדוג אמיתי. לא רק שהיא כל כך אפורה וחלשה ליד ברזיל וארגנטינה וספרד וצרפת, אין לה אפילו את הסקס אפיל של הניו יורק ניקס. זו עמדה שמיליוני אוהדי כדורגל אמריקאים אוהבים. כל ניצחון על מדינה שספק אם האמריקאים יכולים למצוא על המפה, גורמת להם להרגיש כמו בסרט ׳רוקי׳. 70,492 אוהדים כאלה יתחילו הלילה שוב את הרומן הקיצי שלהם עם נבחרת הכדורגל, ויקוו שלפחות בבית אפשר יהיה לצאת לעוד כמה דייטים.
