"כשהבאתי אותו לווסטהאם, כולם אמרו לי שאני אתאהב בו. לא בכדורגל שהוא משחק, אלא בו, באישיות שלו, והם כולם צדקו", (אלן פארדיו על ליונל סקאלוני).
אפשר לבחור מתוך מאות פריימים מרגשים מרגעי שער הניצחון של לאוטרו מרטינס או משריקת הסיום למשחק שבו ארגנטינה ניצחה את אנגליה 1:2 בדרך לגמר מונדיאל שני ברציפות. הקהל, הספסל של ארגנטינה שנעתק ממקומו ורץ לפגוש את מסי ליד דגל הקרן. ניקו גונסאלס, מספר 15 המחליף, כורע ליד קו הרוחב, מנסה שנייה לעכל את הרגע, את מה שהוא חווה, ואז מתמוטט על ברכיו בתנוחת תפילה עוברית. או של ליונל סקאלוני, שוב, מצליח להכניס יקום שלם בין מה שעובר בתוכו לבין מה שהוא מחצין, הבעה של נזיר טיבטי, חושב מה צריך לעשות עכשיו, ואז יורד לשבת על הספסל, נוטל בקבוק מים, פותח את הפקק בסיבוב ולוגם.
אפשר, כמובן, גם לעקוב אחרי מסי. הריצה שלו אחרי הגול השני כשהוא קופץ באוויר פעמיים כמו אחרי שער השוויון שלו מול מצרים, הירידה על הברכיים מיד בסיום המשחק, פמפום האגרופים כלפי כר הדשא, רגע בודד לפני ההתנפלות, הג'נטלמניות בחילופי הדברים והחיבוקים עם היריבים האנגלים המאוכזבים, הישיבה הסתמית על הדשא עם ידיו שמחבקות את ברכיו המקופלות, השירה, הריקודים, הקפיצות מול ועם הקהל.
אבל יש רק רגע אחד שמגלם בתוכו תקופה, נראטיב, גאולה לאומית ואישית, שאוסף לתוך עצמו שמונה שנים של לידה מחודשת.
אמונה מדבקת
המספרים נותנים את סיפור הרקע. עד שליונל סקאלוני התמנה למאמן נבחרת ארגנטינה ב-2018, המאזן של ליונל מסי בגביע העולמי ובקופה אמריקה היה אפס משמונה, כולל הפסדים בארבעה גמרים. עם סקאלוני על הקווים, המאזן של מסי כמעט מושלם: שתי זכיות משלוש הופעות בקופה אמריקה, זכייה בגביע העולם בקטאר - ואפשרות לשמור על התואר ביום ראשון נגד ספרד. על הדרך, אגב, ארגנטינה גם הביסה בוומבלי את איטליה 0:3 בפיינליסימה ב-2022.
הנבחרת שלו לא מאבדת את הראש. סקאלוני
(צילום: Odd ANDERSEN / AFP)
מסי מוכיח בגביע העולמי הזה שהוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא היה שחקן ענק גם לפני שסקאלוני הגיע, רק שזה מעולם לא בא לידי ביטוי בנבחרת. מראדונה לקח אליפויות בנאפולי הענייה אל מול ההתנשאות והגזענות הצפון איטלקית, אבל הוא קנה את עולמו בפסים התכולים-לבנים. מסי קנה את עולמו בברצלונה האליטיסטית, אבל לא הצליח להעביר את יכולות הפלא הללו ואת הרעב וזלילת התארים כשלבש את המדים הלאומיים. אחרי הטורניר ב-2010 (מראדונה כמאמן, טורניר שבו מסי לא הבקיע שערים), האוהדים התייחסו למסי כאל הארגנטינאי המפורסם בעולם, אבל כמהגר מילדות. הם האשימו אותו שאין לו לב - אין דבר מעליב יותר מזה במדינה שבה הכדורגל הוא מילה נרדפת ל"פסיון", תשוקה.
במרחק משחק מהיסטוריה. סקאלוני והדמעות לאחר הזכייה במונדיאל 2022
(צילום: AP Photo/Hassan Ammar)
אחרי עוד כישלון בקופה אמריקה, מסי, שהחמיץ פנדל בגמר מול צ'ילה, פרש מהנבחרת ב-2016 וחזר אליה לאחר שנתיים לקראת הגביע העולמי ברוסיה. לאחר ההפסד נגד צרפת באליפות הזו, סקאלוני, שהיה עד אז העוזר (והיה חברו לקבוצה של מסי בטורניר 2006) קיבל את המינוי (בתחילה באופן זמני ואז באופן קבוע) כמאמן נבחרת ארגנטינה, בדיוק 25 שנה לאחר שארגנטינה זכתה בתואר האחרון שלה, הקופה אמריקה ב-1993.
ישנם דברים שאפשר לייחס ליכולות האימון, לאופי ולכושר המנהיגות של סקאלוני. הנבחרת שלו לא מאבדת את הראש, היא מסרבת להפסיד, אבל יותר מכך: היא לא מאבדת את האמונה, היא מאמינה לגמרי בעצמה ובדרך שלה, היא לא סוטה לשנייה אחת ממנה גם כשהמצב נראה גמור. אם כי הרבה אוהדים טוענים, ובצדק מסוים, שהם היו יכולים לוותר על הדרמות שבהן הייתה הנבחרת מעורבת בשני המונדיאלים האחרונים נגד הולנד, צרפת, מרוקו ואנגליה. "זה נראה כאילו שאנחנו לא יכולים לנצח בלי לסבול", תיאר כריסטיאן רומרו את התחושה הלאומית במונדיאל הנוכחי.
סקאלוני בנה תלכיד של שחקנים שסומכים אחד על השני, שמבינים את גודל הרגע וההזדמנות (גם מבחינת לשחק עם כישרון כמו מסי, וגם מבחינת האפשרות לחזור על הזכייה, לראשונה מאז ברזיל 1958-1962). הוא משדר שקט נפשי לקבוצה מפוצצת באמוציות, הוא הצליח לשכנע ערימה של כוכבים לוותר על האגו שלהם ולשחק בתוך מבנה קבוצתי עם היררכיה שבה כל אחד מהם הוא כינור שני למסי.
סקאלוני בנה מניסיון החיים והספורטיבי של עצמו. ב-2006, כששיחק בשנה היחידה שלו כמושאל בווסטהאם, הוא הגיע לגמר הגביע האנגלי נגד ליברפול. בתוספת הזמן, הכדור הגיע לרגליו, ובמקום לבזבז את הזמן או למסור לחבר לקבוצה, סקאלוני הרחיק את הכדור בסתמיות, הכדור הגיע לרגלי ליברפול וכמה שניות לאחר מכן סטיבן ג'רארד ירה משלושים מטר את ה-3:3.
לימד את ארגנטינה לאהוב את מסי כמו את דייגו
(צילום: AP Photo/Hassan Ammar)
ווסטהאם הפסידה בפנדלים. "חשבתי שהעולם חרב עליי", סיפר סקאלוני בראיון עיתונאי, "רציתי להפסיק לשחק כדורגל". החוזה שלו בווסטהאם לא חודש. סקאלוני חתם לבסוף בספרד. הקריירה שלו המריאה מחדש. הוא פגש את אשתו והקים משפחה. המוטו היה שכל כישלון הוא מקפצה להצלחה, ושגם אחרי ההפסד הכי גרוע בעולם, השמש תמשיך לזרוח ביום שלמחרת. זה היה המוטו שנבחרת ארגנטינה כה נזקקה לו - להפסיק לעלות לכל משחק כאילו זה עניין של חיים או מוות.
אפשר להבין איך סקאלוני מכר את זה לשאר הסגל, השאלה היא איך הוא הצליח למכור את זה ללאו מסי. איך הוא הצליח למרוח על הפרצוף שלו אושר שהוא מעולם לא חווה בברצלונה. איך הוא לימד את אוהדי ארגנטינה לאהוב את מסי כמו שהם אוהבים את דייגו. איך הוא עזר למסי להגשים את חלומו של כל מהגר: לחזור למולדת כמנצח. יותר מכך: לחזור למולדת שאותה עזב ב-2001 ולהכתיר אותה כאלופה. סקאלוני עזר למסי להבין ולהפנים לחלוטין שאף אחד מעשרות התארים שלו בברצלונה או התארים האישיים שלו לא יתקרב לתחושה הזו. מסי הבין שיש רק דרך אחת להוכיח לבני ארצו שאכפת לו מארגנטינה.
הרגע במרקנה
סקאלוני השאיר את הכוכבים הוותיקים, מסי, אנחל דה מריה וניקולס אוטמנדי, אבל בנה סביבם שלד חדש של כוכבים צעירים. מה שהיה משותף לשחקנים הללו הוא שהם כבר גדלו כשמסי הוא המודל והאליל שלהם. עבור רובם, המונדיאל של מראדונה היה פיסת היסטוריה מהארכיון. הגביע העולמי הראשון שהם נחשפו אליו היה הגביע העולמי ב-2006, הטורניר הראשון שבו השתתף מסי. סקאלוני, אגב, עבר לווסטהאם כדי לשפר את סיכוייו להיכנס לסגל העולמי והצליח במשימה.
אחרי הליכה של 28 שנה במדבר. השחקנים מניפים את סקאלוני בחגיגות הזכייה בקופה אמריקה ב-2021
(צילום: AP Photo/Silvia Izquierdo)
סקאלוני בחגיגות הזכייה בגביע העולם מונדיאל 2022
(צילום: AP Photo/Rodrigo Abd)
סקאלוני מאמן מדינה שנמצאת במשבר מתמשך: שחיתות פוליטית, מיתון, כלכלה שהולכת אחורה. הכדורגל הוא המפלט שלה, 25 שנה בלי זכיות, והאלוהים החדש לא ממלא את הציפיות ממנו, הוא לא מצליח להוציא את ארגנטינה פעם בשנתיים ממעגלי הסבל הקבועים שלה. ארבע שנים לאחר מכן, כשנס רדף נס באליפות העולם בקטאר, ארגנטינה הפכה למעבדה של אמונות תפלות, ממלכה של קמעות. הייתי שם בימים שלפני הזכייה. לכל אזרח היה סיפור משלו. אחד לא החליף בגדים כל האליפות, אנשים חגגו כל ניצחון באותו מקום, אזרח ארגנטינאי שאושפז סירב להשתחרר מבית החולים בטענה שזה ינחס את הנבחרת, לאיפה שלא הלכת עלה הניחוח המרתק של קטורת עלי דפנה, והארומה המתקתקה של תקווה שמצלצלת באינטרקום.
מי לא זוכר את הזכייה הראשונה של מסי בתואר עם נבחרת ארגנטינה, אחרי הליכה במדבר של 28 שנה? באצטדיון המרקנה, נגד היריבה השנואה מברזיל. מי לא זוכר את מילות העידוד שלו לפני המשחק בחדר ההלבשה (מי שלא זוכר: צפו ב"בדרך לקטאר"), מי לא זוכר את המצלמות מתמקדות במסי מיד לאחר שריקת הסיום, צונח על הדשא, ממרר בבכי, רגע לפני שכל הנבחרת מסתערת עליו. וזה היה הרגע שבו נעלמה העקיצה בלב מזעקות הגנאי "דייגו דייגו". זה היה הרגע שבו ארגנטינה הבינה כמה מסי רצה לנצח עבורה, והרגע שבו מסי עצמו הבין כמה זה היה חשוב למדינה וכמה זה חשוב לו. זה היה הרגע שבו "כולם עבור מסי" של סקאלוני הצליח לעבוד. הזכייה בקטאר כבר הייתה המשך אורגני של התהליך הזה. גם הזכייה הבאה בקופה, וגם העלייה לגמר נגד ספרד.
מסי קיבל עכשיו את האהבה שלו מהבית, בספרדית נטולת מבטא. השחקנים שרו בחדרי ההלבשה שירי הלל ואהבה על חברם לקבוצה, האוהדים חיברו בשירים בינו לבין דייגו לבין הטראומה של פוקלנד. מסי החזיר להם בחצי הגמר בניצחון אייקוני על אנגליה עם הרגל של אלוהים.
אופוריה של דמעות
סקאלוני נולד ב-1978, וגדל בפואחטו, סנטה פה, 4,000 תושבים בצפון מזרח המדינה. מקום של חוואים, שדות, עדרי חיות, סייסטות, טרנקילות. הוא התחיל לשחק בניואלס אולד בויז (הקבוצה הראשונה של מסי), זכה באליפות וגביע בספרד עם דפורטיבו לה קורוניה, ושיחק בעוד שתי קבוצות בליגה הספרדית והאיטלקית. ב-2011, כשהבין שפציעה עומדת לסיים את הקריירה שלו התחיל בקורס מאמנים. בצהריים הוא היה מתאמן עם לאציו ובערב חניך בקורס באצטדיון האולימפי של רומא. ב-2017 הוא עבר הכשרת מאמנים בבית ספר בספרד. אחד המנחים שלו היה לואיס דה לה פואנטה, המאמן שיתייצב מולו בגמר ביום ראשון.
ב-2017 הוא התמנה כעוזר של חורחה סאמפולי בסביליה, שנה לאחר מכן, כשסאמפולי קיבל לידיו את המושכות של נבחרת ארגנטינה, הוא שוב הביא איתו את סקאלוני כעוזר. שנה לאחר מכן הוא קיבל את המינוי של מאמן הנבחרת עד גיל עשרים, ואחרי הפיטורים של סאמפולי לאחר הגביע העולמי ב-2018 הוא הפך למאמן הראשי הזמני. "הייתי עם העוזר שלי, פאבלו איימר, ואמרתי לו שקיבלתי הצעה ושאני הולך על זה ושאלתי אם הוא בא, והוא אמר שברור שהוא בא", סיפר סקאלוני בעבר. ארגנטינה רתחה מהמינוי של מאמן חסר ניסיון לחלוטין. בעיני רבים זה נחשב עלבון וזלזול בנבחרת. "הוא לא מתאים אפילו לכוון את התנועה", אמר עליו מראדונה.
המינוי שלו התקבל בזלזול
(צילום: REUTERS/Paul Childs)
איימר הוא אליל נעוריו של מסי. סקאלוני ואיימר עורכים שיחת וידאו עם הכוכב הפורש, ומבהירים לו שהם מקבלים את ההחלטה שלו לפרוש, אבל שהחולצה מספר 10 מחכה לו לרגע שיחליט לחזור. הוא הבהיר למסי שהוא לא חייב כלום לכדורגל הארגנטינאי. עד שמסי החליט לחזור, סקאלוני כבר בנה והריץ סגל שלמד לשחק בלעדיו.
סקאלוני הוא מאמן חריג, של גישה חדשה, נדיר בעיקר על רקע הנוף המצ'ואיסטי של כדורגל הדרום האמריקאי. אם בעבר הבעת רגשות או בכי היו סימני חולשה, סקאלוני לובש אותם על השרוול כסימן לעוצמה. אם בעבר שחקנים כמו חאבייר מסצ'ארנו, גונסאלו היגואין וסרחיו אגוארו התוודו כי הלחץ עליהם במדי הנבחרת גרם להם לסבל, השחקנים של סקאלוני הכילו את הסבל והפכו אותו לאמונה.
ליונל סקאלוני לאו מסי עם הגביע במונדיאל קטאר 2022
(צילום: AP Photo/Gustavo Garello)
סקאלוני החליט: אם יש לו נבחרת אמוציונלית, הוא לא צריך או רוצה להטריף אותה. במקום שההתרגשות תחנוק לשחקנים את הגרון, הם יוציאו את כל ההתרגשות הזו החוצה, שכל העולם יראה. החולשה שלהם, לכאורה, הפכה לעוצמה. הם לא החזיקו כלום בבטן.
הוא מאמן הומני. הוא מאמן של שחקנים, ויכול לקבל כל החלטה בלי שהם יתרגזו ממנה. אם האתגר של כל מאמן הוא להפוך אוסף של אינדיבידואלים לקבוצה, ליחידה, עבור סקאלוני המשימה הייתה להפוך קבוצה למשפחה. "צמצמנו את הזמן לתדריך הטקטי שלנו", הוא אמר לפני רבע הגמר נגד שווייץ, "כדי שיהיה לנו יותר זמן לאכול ביחד אסאדו". הקשר האחורי שלו אולי ישכח לרגע בדיוק מה התפקיד שלו ב-4:3:3, אבל הוא לא ישכח לשנייה למי הוא מחויב, עבור מי הוא מוכן למות על המגרש. זהות, רוח לחימה, איי-קיו רגשי יוצא מגדר הרגיל. יריב לא יכול להתמודד מול אלו בכלים מקצועיים, וארגנטינה הוכיחה את כל אלו בטורניר הזה. סקאלוני הוא לא אידיאולוג פנאטי של טקטיקה. הוא לא דורש מהשחקנים שיתגמשו לסגנון שלו, הוא מתאים את הסגנון שלו לשחקנים בסגל. והוא לא מנסה לקנות נקודות סטייל או חדשנות. הוא בא לנצח טורנירים.
הסיר מהנבחרת את הפחד לנצח. סקאלוני ושחקני ארגנטינה
(צילום: REUTERS/Claudia Greco)
לא ספר אותו. מראדונה
(צילום: AP Photo/Fernando Vergara)
הגישה האנושית-רגשית של סקאלוני באה לידי ביטוי בעיקר עם מסי. סקאלוני היה יכול לצמצם את התפקיד ואת הדקות של מסי. הוא כבר לא ילד והיכולות הפיזיות שלו כבר לא ברמה של לפני עשור. אבל סקאלוני הבין שני דברים: שההתעסקות של מסי בליגה האמריקאית השולית, נתנה לו הרבה יותר זמן ותשומת לב לנבחרת הלאומית, והוא הבין שיש יחס ברור בין הנסיגה הגופנית של מסי לבין היכולת המנטלית שלו ולכושר קריאת המשחק שלו. אף אחד לא היה מתלונן אם חוליאן אלבארס, שחקן של 150 מיליון אירו, היה מקבל תפקיד גדול יותר. אבל סקאלוני בנה מערך טקטי, אנושי ורגשי שנתן למסי חללים להפגין את היתרונות שלו בגיל 39. אלבארס קיבל את התפקיד שלו בשתיקה. סקאלוני לימד את מסי ברוך שהוא זקוק עכשיו לעזרה מהחברים.
סקאלוני הגיע רק להיות שסתום. מאז 2004 ועד שסקאלוני התמנה ב-2018, אימנו את מסי בנבחרת שמונה מאמנים שונים. הוא קיבל קרדיט לעבוד מההתאחדות גם לאחר שזכה רק במקום השלישי בקופה אמריקה הראשון שלו ב-2019. הוא הפך את האחריות על כתפי השחקנים משקי אבנים לשקי נוצות, הוא הביא צוות עוזרים שאת חלקם הוא מכיר מילדות, ושכל אחד מהם משלים את השני. אחרי שלושה הפסדים רצופים בגמרים, סקאלוני לא אמר לשחקנים שלו שהם הולכים לנצח, הוא הסיר מהם את הפחד מההפסד. הוא פיתח אצלם ביטחון עצמי במיוחד ברגעי משבר, מוח כדורגל בהיר גם כשהאמוציות מתפוצצות. הכדורגל של ארגנטינה תחת סקאלוני הוא אופוריה של דמעות. הם משחקים כמו ילדים במגרש המשחקים: עם אושר ובלי פחד מהתוצאות של הפעולות שלהם.
יש עוד משחק לנצח
"סקאלוני מתייחס אלינו לא כאל כדורגלנים, אלא כאל בני אדם שמשחקים כדורגל", מסביר קשר הנבחרת רודריגו דה פול, "הוא מבין אנשים, מבין שלכל אחד יש רקע אחר, חלומות אחרים, ציפיות אחרות. אם מאמן מנסה להבין את זה, מדובר בצעד גדול. סקאלוני יכול לגשת לכל שחקן ולגרום לו לרצות לתת הכל".
לכמה שניות הפכו ליישות אחת. סקאלוני ומסי לאחר הניצחון על אנגליה
(צילום: REUTERS/Lee Smith)
פריים, רגע אחרי הניצחון על אנגליה: מסי קופץ עם השחקנים תוך שהם מבצעים לעברו קידה ושרים את שמו. ליסנדרו מרטינס וחוליאן אלבארס, שני כוכבים באירופה בתפקיד שיכול להצדיק כל גרם של קנאה שלהם כלפי מסי, מניפים אותו באוויר. זום אאוט: מסי מתחבק עם איש צוות אחד, שני ואז פונה לעבר סקאלוני, שעומד עם הגב אליו, מחכה לו. סקאלוני מסתובב. הם מתחבקים, לוחשים משהו באוזנו של האחר. מסי, עם יד אחת על מותניו של המאמן ושנייה מתחת לכתפיים, מהדק את המאמן אליו כמו תינוק. הם טופחים אחד לשני על הגב, מתקשים להיפרד. לכמה שניות הם הופכים ליישות אחת. סקאלוני נפרד ממסי וטופח לו על ראשו, כמו אב שנפרד מבנו. הטיול כבר הושלם, אבל עדיין יש עוד משחק אחד לנצח.
