"להיות ספרדי זה כבר לא תירוץ, זו אחריות" (פרסומת של נייקי בכיכובו של פאו גאסול בקיץ 2007)
אליפות אירופה 2028 תתקיים באנגליה, סקוטלנד, וויילס ואירלנד, וכבר עכשיו ברור שהמועמדת העיקרית לזכייה היא ספרד, שרק עתה זכתה באליפות העולם. זכייה כזו תשלים משולש מדהים של אליפויות: אירופה־עולם־אירופה. אבל מה שעוד יותר מדהים מכך היא העובדה שהישג כזה רק יהווה רפליקה להישג ספרדי זהה בשנים 2008־2012. מאז 2022, קבוצות הנשים והגברים של ספרד בכדורגל (בוגרים ונוער) זכו ב־16 (ובמילים: שישה עשר!!) תארים ומדליות זהב.
דוגמה אחרת: רפאל נדאל הספרדי, אחד משלושת הטניסאים הגדולים בכל הזמנים, זכה בתואר הגראנד סלאם ה־22 והאחרון שלו בפריז ביוני 2022. שלושה חודשים לאחר מכן בניו־יורק, בן־ארצו קרלוס אלקראס זכה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו (מאז הוסיף עוד שישה), והוא בדרכו הבטוחה לערער על מעמדו של נדאל כטניסאי הספרדי הטוב בכל הזמנים.
זרקו את החיצים שלכם על כל ענף ספורט כמעט ותפגעו שם בספרדים. נבחרות לאומיות וקבוצות כדורסל, נהגי מרוצים, רוכבי אופניים, בדמינטון, רק תבחרו. אבל מהן הסיבות לעליונות הספרדית הספורטיבית הזו?
הקפיצה הגדולה ב־2008
לכל הצלחה יש אלמנטים של מזל. אבל קיים גם אלמנט של הכרה עצמית, של אליפויות ומדליות שעוברות תהליך סינתטי והופכות לביטחון עצמי (אישי, קבוצתי ולאומי), זמן שבו הספורטאים הספרדים מפסיקים לראות את עצמם כמי שלא ראויים לנצח או להיות אלופים, לכאלו שמאמינים שאליפויות ומדליות נתפרו ועוצבו בדיוק לגודלם. לאלמנט האחרון יש שני שלבים: שלב על שתילת הזרעים, והשלב שבו מתחילים הניצחונות והופכים למגפה מדבקת נטולת חיסונים.
על נקודת הזמן של השלב השני אפשר להצביע בבירור: ב־2008 נדאל זכה בתואר הרביעי שלו ברציפות ברולאן גארוס, אבל חודש לאחר מכן הוא זכה בתואר הגדול הראשון שלו מחוץ לחימר, ועוד בווימבלדון. באוגוסט נדאל סגר משולש עם מדליית זהב אולימפית, ובאותה שנה נבחרת הטניס הספרדית זכתה בגביע דייויס.
הביא את ההצלחה הראשונית.נדאל
(צילום: REUTERS/Juan Medina)
באותה שנה, נבחרת הכדורגל של ספרד זכתה בראשון מתוך שלושת התארים הרצופים שלה (לצד הדומיננטיות של קבוצות ספרדיות במפעלים השונים באירופה). ב־2006 זכתה נבחרת הכדורסל באליפות העולם, ובהמשך במדליות כסף בשתי האולימפיאדות הבאות ובמדליות זהב באליפויות אירופה 2009 ו־2011. באותן שנים פרננדו אלונסו וחורחה לורנסו ביססו את מעמדם כנהגי עילית בפורמולה־1 ומוטו־GP כחלק מקאדר מוצלח של ספרדים בשני התחומים, זאת לצד הצלחות אולימפיות במקצועות כמו רכיבה על אופניים ותחרויות שייט.
אלו היו שנות הקטיף הראשון, שבהן נטמנו זרעי האמונה והביטחון העצמי של הספורטאים הספרדים בדרך לדומיננטיות הספורטיבית שלהם. כדי להבין איך נולד הקטיף הזה צריך לחזור עוד עשור וחצי אחורה, לאולימפיאדת ברצלונה ובמידה מסוימת גם לאירוח המונדיאל ב־1982.
שחקני נבחרת ספרד חוגגים ב-2012
(צילום: Alex Grimm/Getty Images)
אירוח המשחקים האולימפיים ב־1992 היה הצלחה ספורטיבית מסחררת. עד אליהם ספרד זכתה בסך הכל ב־26 מדליות (מהן 11 באולימפיאדות המוחרמות של 1980 ו־1984), מהן חמש מזהב. בברצלונה היא זכתה ב־13 מדליות זהב ו־22 בסך הכל, שהציבו אותה במקום השישי בטבלת המדליות - הישג שהיא לא תחזור עליו בעתיד. אבל זה יותר מסטטיסטיקה. האולימפיאדה השאירה את ספרד עם תשתית ספורט מפוארת, וראשי המדינה הפנימו את הקשר בין גאווה לאומית, מצב רוח וכלכלה. החלה השקעה חסרת תקדים באקדמיות מצטיינים בספורט, בתי הספר הגבירו את שעות החינוך הגופני, הממשלה בנתה מתקנים לתפארת, ולצידם מכונים למדע, טכנולוגיה ולימוד הספורט. ההשקעות הללו, יחד עם קורסים שעיצבו מאמנים ותפיסת עולם של זהות ספורטיבית (שמקדשת טכניקה ותנועה על פני עליונות פיזית, ועבודה קבוצתית נטולת אגו על פני אינדיבידואליזם), הפכו את ספרד לאימפריית ספורט. יותר מכך: בימים שבהם הכלכלה הספרדית הייתה במשבר נוראי (24 אחוזי אבטלה), הלאומנות הפנימית גאתה והפילוג התרחב, ספורט היווה את הגאווה הלאומית המאחדת, מדורת השבט, שביל הבריחה.
הקבוצה לפני הכל
הספורט הקבוצתי של ספרד הוא לא רק ספורט של שיתוף פעולה, ניצול חללים וביטול אגו כמעט מוחלט, אלא מתודולוגיה. רודרי, השחקן הכי טוב בעולם בתפקידו, נפצע או התעייף? יתכבדו נא להיכנס מיקל מרינו, מרטין סובימנדי או פדרי ושום דבר לא יקרה, ספרד לא תאבד כהוא זה מעוצמתה או מהדומיננטיות שלה. כולם למדו את אותם הדברים מגיל שבע ועד גיל 21. הם לא צריכים להמציא מחדש את הגלגל או לנסות להפוך אותו למרובע. הם אמורים רק להתגלגל. זה מה שהמכונה צריכה מהם. ברגע שתבניות הפיתוח הוטבעו בספורטאים הספרדים, אפשר להתחיל להתגמש, לתת לכישרון האישי לדבר, להגמיש את השיטה לאיכויות של הסגלים הנוכחיים.
חגיגות במדריד
(צילום: Oscar DEL POZO / AFP)
כדי להבין יותר לעומק את הרנסנס הספורטיבי הנוכחי בספרד, יש לערוך עוד טיול קצר בזמן, לתחילת־אמצע שנות השבעים. ב־1973 יוהאן קרויף עבר מאמסטרדם לברצלונה, מצא שם את ביתו ועשה תכנות מחדש על כל מה שהמדינה יודעת על כדורגל. שנתיים אחרי הגעתו של קרויף מת הרודן פרנסיסקו פרנקו לאחר שלטון של כמעט ארבעה עשורים. אחרי שלוש שנות מעבר, החוקה הדמוקרטית של ספרד נכנסת לתוקף בסוף 1978.
תחת המשטר הפשיסטי, לספורט הייתה חשיבות מזערית. שיעורי חינוך גופני היו רק בבתי ספר פרטיים, ולפיכך ספורט נחשב למשהו ששייך לאליטות. ברגע שהספורט הגיע לבתי הספר הציבוריים, הוא הפך לנחלה של כל הילדים והגדיל את מאגר הכישרונות. עד 1975 היו בספרד קצת יותר מ־18 אלף מתקני ספורט ציבוריים, והיום המספר הזה עומד על יותר מ־100 אלף, זאת אומרת: השלטונות סיבסדו את ההפיכה של צעירים ספרדים למקצוענים ותחרותיים יותר.
יומון הספורט "מארקה" הוא העיתון הנקרא ביותר במדינה, ואי־אפשר בכלל לדמיין את החברה הספרדית בלי ספורט. ספורט אישי, קבוצתי ואולימפי הפך להיות חלק מהזהות של המדינה. וכשכל הדברים הללו קורים ביחד, נולדת הצלחה, ואחת התכונות המובילות של הצלחה
פורסם לראשונה: 01:30, 21.07.26
