מקסיקו נגד דרום־אפריקה. דרום־קוריאה נגד צ'כיה. קנדה נגד בוסניה. ארצות הברית נגד פרגוואי. ויש עוד מאה משחקים, לא פחות, במונדיאל הגדול אי פעם, פסטיבל כדורגל בן למעלה מחמישה שבועות שיתפרש על פני יבשת שלמה ותשומת הלב של האנושות במלואה.
אם דבר כזה, "יותר מדי מונדיאל", הוא בכלל אפשרי, יתברר מעל ומעבר לכל ספק הקיץ הזה, כשערב הסעודית וקייפ ורדה ייפגשו בשעות הקטנות של הלילה ויוזילו את ערך הנדל"ן של אירוע הספורט הגדול בעולם. 48 נבחרות זה בו־זמנית מעט מדי, שהרי נבחרת ישראל היא לא אחת מהן, ויותר מדי, כי מה אכפת לנו מאוזבקיסטן ופנמה. אלא שגם 32 הנבחרות בין 1998 ל־2022 היו 24 בין 1982 ל־1994, ו־16 בין 1954 ל־1978. כל מה שצריך כדי שגרסת 48 המשתתפות תחשב לאידיאלית הוא להגדילן ל־64. המונדיאל הוא רעיון מוצלח מדי, ממכר מדי, מכדי שלא יגדל ויתפשט.
2 צפייה בגלריה
המונדיאל הוא רעיון מוצלח מדי, ממכר מדי, מכדי שלא יגדל ויתפשט. אוהדי נבחרת יפן
(צילום: AFP/JULIO CESAR AGUILAR)
כנראה שעבורנו, החיים על פיסת האדמה הזאת שמצמיחה יותר סבבי מלחמה מכדורגלנים בטופ העולמי, אין דבר כזה "יותר מדי מונדיאל". חבל שהוא לא נמשך שישה שבועות ומציע עוד קצת מפגשים אזוטריים, בלתי מתקבלים על הדעת ממש. גרמניה נגד קורסאו. צרפת נגד עיראק. ברזיל נגד האיטי. 12 בתים, אמרתם? מה רע? מה עדיף, הבית ה־13, אליו הוגרלנו מי זוכר כבר מתי ומי יודע עד מתי, יחד עם איראן, לבנון וארצות־הברית? מאחורי כל צימוד כמו "דרום־קוריאה נגד צ'כיה" מסתתרת סינתזה של מלחמה, תחרות אלטרנטיבית בה לא יורים טילים אלא לכל היותר בועטים אותם. יש מדינות שהעימותים שלהם ספורטיביים ואורכים לא יותר מ־90 דקות, לכל יותר 120 עם פנדלים. הכדורגל עבורן לא מציע בריחה מהמציאות, משום שהמציאות לא כזאת נוראה שצריך לברוח ממנה. המונדיאל פשוט הופך להיות המציאות שלהם. עבורנו – גם בגלל שחוסר היכולת שלנו להעפיל לטורניר רק מגבירה את הזרות והקסם שלו – המונדיאל מספק את הבריחה המושלמת מהמציאות. זו ארץ פלאות אליה אנחנו נשאבים ברצון עד שאנחנו נפלטים ממנה עם הענקת הגביע – נותרים, ככל שהדבר אפשרי, בודדים יותר משהיינו בתחילה.
הנבחרת ה־49
עצוב לגלות עד כמה המונדיאל והמלחמות שזורים יחד בחיינו. מונדיאל יש רק אחת לארבע שנים, מלחמות – הרבה יותר. על החפיפה בין גביע העולם ב־1982 למלחמת לבנון עשו סרט, "גמר גביע"; גרמניה ריסקה את ברזיל בחצי הגמר בדיוק בזמן שיצא לדרך "צוק איתן"; המונדיאל הזה תופס אותנו על סיפו של הסבב השלישי – או הרביעי, תלוי איך סופרים – במלחמה עם איראן. מלחמה וכדורגל, מסתבר, הולכים טוב ביחד, כמו צ'יפס וקטשופ. מלחמה מגבירה עוד יותר את קסמו של הכדורגל, ומייצגת את השפיות שהיינו מבקשים לעצמנו. שפיות שעמוק בפנים אנחנו מבינים שהיא כנראה ניתנת להשגה רק באמצעות תחליפים מלאכותיים כמו משחקי כדורגל בהשתתפות שמות כמו ארגנטינה, הולנד, ברזיל, ספרד ואנגליה.
ישראל, אם כך, משתתפת בכל מונדיאל. היא הייתה הנבחרת ה־33 ב־2002, כאשר בשיאו של המונדיאל ביפן ודרום־קוריאה נרצחו 33 ישראלים בתוך 48 שעות; היא הייתה הנבחרת ה־33 כאשר שלושה ימים אחרי הגמר ב־2006 התחילה מלחמת לבנון השנייה; והיא הנבחרת ה־49 עכשיו, כאשר כל משחק, שולי כגדול, מציע בריחה שהקסם שלה נעוץ בידיעה הברורה שאי־אפשר באמת לברוח, שמהר מדי המונדיאל ייגמר ואנו נידרש להפסיק להיות הילדים שהיינו, שעקבו אחרי המשחקים בעיניים נוצצות ונפש חופשייה מדאגות, ונשוב להיות המבוגרים הטרודים עד העצם בתלאות החיים. החל מהיום ועד ה־19 ביולי, כל אדם בעשור החמישי לחייו חוזר להיות הילד שראה את המונדיאל בפעם הראשונה. זה המקום אליו אנחנו בורחים כשרע לנו. לא תמיד כשרע לנו יש מונדיאל, אבל כמה זה טוב שהוא ישנו כאשר רע.
