צרפת נחשבת בעיני רבים לאחת המועמדות הבכירות לזכייה בגביע העולמי שיתחיל בשבוע הבא בצפון אמריקה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא העומק הנדיר של הסגל שלה כמעט בכל עמדה, תעודת כבוד לבתי הספר ולאקדמיות לכדורגל בצרפת שלא עוצרות את פס ייצור הכוכבים שלהם.
אבל זה רק חלק מהכישרון הצרפתי. חוץ מבסגל של הטריקולור יופיעו במונדיאל עוד 75 שחקנים שנולדו בצרפת, אבל השורשים שלהם מאפשרים להם לייצג נבחרת אחרת. ובמילים אחרות: ילידי צרפת יכלו לשגר כמעט ארבעה סגלים למונדיאל הקרוב.
מדובר בגלובליזציה, תוצאה של מדיניות הגירה ומוביליות חסרות תקדים לגבי הסגלים בגביע העולמי. למעשה, רק שמונה נבחרות מתוך ה־48 שיתמודדו במונדיאל יגיעו עם סגל מלא של שחקנים שנולדו במדינה. המובילות הן קורסאו עם 25 שחקנים שלא נולדו במדינה מתוך סגל של 26, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עם 20, מרוקו עם 19 ובוסניה עם 16. אפילו בסגל של צרפת יש שלושה שחקנים שלא נולדו במדינה. בסך הכל, מתוך 1,248 השחקנים שמופיעים בסגלים שהגישו הנבחרות לגביע העולמי, 288 לא נולדו במדינה שאותה הם מייצגים, שיעור של 23.07 אחוז.
הכל התחיל באיטליה
חוץ מהעובדה שהרחבת המונדיאל ל-48 נבחרות נתנה הזדמנות ליותר שחקנים, ודחפה התאחדויות רבות להשקיע המון כדי לגייס שחקנים מאירופה עם שורשים במדינות שלהן, המספרים הללו מראים את עומק ההשפעה של תופעת ההגירה העולמית, בעיקר בעשור האחרון.
5 צפייה בגלריה
שבעה שחקנים זרים, מהם ארבעה מארגנטינה ואחד מברזיל. נבחרת איטליה 1934
(צילום: Keystone/Getty Images)
בגביע העולמי הראשון ב־1930 רק חמישה אחוזים מכלל השחקנים היו "זרים". בגביע העולמי ברוסיה ב־2018, המספר יותר מהכפיל את עצמו ל־11.2 אחוז. כעת, תוך שמונה שנים, המספר שוב יותר מהכפיל את עצמו (לפני ארבע שנים בקטאר, הוא עמד על 16.5 אחוז). הטורניר בקטאר גם ייצר שתי דרמות גדולות בנושא: בריל אמבולו, יליד קמרון, כבש את השער היחיד לטובת שווייץ נגד קמרון, ואילו אשרף חכימי, שנולד במדריד לזוג הורים שהיגרו ממרוקו, כבש את הפנדל המכריע שהדיח את ספרד והעלה את מרוקו לרבע הגמר לאחר דו־קרב מהנקודה הלבנה.
מדינות כמו אוסטרליה וקנדה, שבהן ניתן לקבל אזרחות בקלות יחסית, הצליחו לחזק את הסגלים שלהן בעזרת מהגרים ובני מהגרים, וזוהי חלק מתרבות ההגירה החדשה. אבל בנייה וחיזוק סגלים דרך גיוס של קבוצות אתניות בגלות הן דרכים ישנות כמעט כמו הגביע העולמי עצמו. כשאיטליה אירחה את הגביע העולמי ב־1934 היא נתקלה בשני וקטורים מנוגדים: מצד אחד מוסוליני היה מוכן לעשות הכל כדי לזכות בגביע, אבל מצד שני הוא ניהל מדיניות אנטי הגירה מובהקת וביקש לסלק את כל ההונגרים והאוסטרים מייצוג המדינה. הפיתרון: גיוס מסיבי של איטלקים ובני איטלקים שעזבו את ארץ האם שלהם ועברו להתגורר בדרום אמריקה.
"אם הם יכולים למות עבור איטליה, הם גם יכולים לשחק עבור איטליה", הייתה האימרה המפורסמת של ויטוריו פוצו, מאמן נבחרת איטליה ב־1934. שבעה שחקנים זרים, מהם ארבעה מארגנטינה ואחד מברזיל, נכללו בסגל 22 השחקנים שייצגו את איטליה, אשר זכתה בסופו של דבר בגביע.
אבל ממרחק הזמן, אפשר לראות גם את התהליכים ההפוכים של ההגירה (והקולוניזציה) בעשורים האחרונים. בסגל האליפות של איטליה לגביע העולמי ב־2006 כל השחקנים נולדו באיטליה. במונדיאל האחרון שבו השתתפה איטליה, ב־2014, רק שני שחקנים בסגל היו מרקע הגירתי. לעומת זאת מדינות כמו מרוקו, בוסניה ונבחרות אפריקאיות רבות "ניצלו" את ההגירה, המלחמות, החיפוש אחר עבודה ואת העבר הקולוניאליסטי שלהן כדי לבנות סגלים חזקים יותר.
עבודת שורשים באפריקה
עוד תופעה היא גרמניה. כשהיא זכתה באליפויות העולם ב־1974 וב־1990, לא היה בסגל שלה ולו שחקן אחד שלא נולד בגרמניה או שהחזיק באזרחות כפולה. כשגרמניה זכתה בגביע העולמי ב־2014 בברזיל שיחקו בסגל שלה שישה שחקנים שנולדו מחוץ לגרמניה או שהחזיקו באזרחות כפולה, ביניהם כוכבים כמו מסוט אוזיל ומירוסלב קלוזה. הכדורגל הלאומי של גרמניה, אם כן, זכה לחיזוק כתוצאה מהגירת העבודה אליה מטורקיה ופולין.
יש גם וקטור הפוך לתופעה הזו. קחו לדוגמה שחקן עם שורשים אפריקאיים שנולד להורים שהיגרו לגרמניה. מדובר בשחקן בינוני שאין לו שום סיכוי להשתלב במדי הנבחרת הלאומית המקומית, אבל הנבחרת במדינה שממנה היגרו הוריו תעשה הכל כדי שהוא ייצג אותה. מדובר בבחירה אוטומטית כמעט עבור שחקנים מהסוג הזה. ארץ השורשים של משפחתם תיתן להם הזדמנות הרבה יותר קלה להציג את הכישורים והיכולות שלהם על הבמה הכי גדולה בעולם.
ויש, כמובן, גם את המדינות שמשחקות לפי חוקים שהן ממציאות לעצמן ומקבלות הסכמה בשתיקה בליווי של קריצה מאת החליפות של פיפ"א. קחו לדוגמה את קטאר, המארחת של המונדיאל הקודם, מדינה שבה חיים כמעט 90 אחוז מהגרים, רובם עובדים שאמורים לשרת את המקומיים. אבל לקבל אזרחות קטארית זה סיפור אחר לגמרי, כששני הקריטריונים הם אב קטארי או מגורים במדינה יותר מ־25 שנה.
אבל איך מתחבר החוק הנוקשה הזה לרצון לבנות נבחרת כדורגל חזקה? מעקמים את החוק. קטאר מייבאת ילדים וצעירים רבים לאקדמיות הכדורגל שלה, וכשהם מגיעים לגיל בגרות ויכולים לשחק בנבחרת הלאומית, הם מקבלים "דרכון ספורט" והופכים לסוג של אזרחים קטארים (הקטארים עשו את זה גם עם נבחרת הנשים בכדורגל ובעוד מקצועות ספורט קבוצתיים). הניסיון של קטאר לעקם ולשבור את החוקים גרם גם לשינוי בתקנות של פיפ"א לגבי שיתוף שחקנים בנבחרות וההוכחה שהם חייבים להראות קשר ישיר לנבחרת שאותה הם רוצים לייצג. זה קרה אחרי שב־2004 התגלה כי קטאר שילמה כסף לשלושה שחקנים ברזילאים כדי שיסכימו לשחק עבור הנבחרת הלאומית שלה.
ותודה לימאל ואמבאפה
האם זרים עוזרים לנבחרות? תלוי את מי שואלים. נדיר שהסגלים של ברזיל לגביע העולמי יכללו שחקן שנולד מחוץ למדינה. אנדראס פריירה היה הראשון שעשה זאת וזה קרה רק ב־2018. ועדיין, ברזיל זכתה חמש פעמים בתואר היוקרתי, יותר מכל מדינה אחרת.
אבל קחו לדוגמה את מרוקו. בין 1970 ל־2018 היא הגיעה לגביע העולמי ארבע פעמים והודחה בשלוש מהן בשלב הבתים. אחרי שלא הצליחה להעפיל לטורניר ארבע פעמים ברציפות, ההתאחדות המרוקאית שינתה כיוון: במקום להסתמך כמעט בלעדית על שחקנים מקומיים, הנבחרת הגיעה לטורניר ברוסיה עם כמעט שלושת רבעי מהסגל שחקנים "זרים". זה נגמר בחצי הגמר בטורניר האחרון בקטאר.
ויש את הכוכבים הגדולים של המונדיאל הזה, משתי המועמדות הראשיות לזכות בגביע: לאמין ימאל מספרד וקיליאן אמבאפה מצרפת. שני כוכבים, שתי נבחרות ושתי מדינות שהרוויחו בגדול מההחלטה של זוג הורים לאמץ לעצמם ולילדיהם זהות לאומית חדשה.
