כאשר התברר כי המשחק הראשון של איראן במונדיאל ייערך בלוס-אנג'לס, בפיפ"א היו מאושרים.
בעיר מתגוררת הקהילה האיראנית הגדולה בעולם מחוץ לאיראן, כ-300 אלף איש – שנוהגים להגיד שהם חיים ב"טהרנג'לס", ויש עוד 200 אלף בשאר דרום קליפורניה. התקווה הייתה כי למרות שכבר לפני חצי שנה נאסר על אזרחים איראנים להיכנס לארה"ב, הרי שהקהילה המאוד מבוססת בלוס-אנג'לס, שיכולה להרשות לעצמה את מחירי הכרטיסים, תמלא את אצטדיון SoFi באינגלווד.
אולם כאשר איראן תעלה הלילה למשחק הפתיחה שלה נגד ניו-זילנד בבית ז', השחקנים עלולים להיתקל במציאות מכאיבה במיוחד: קהל ששורק בוז לנבחרת שעל חולצותיה חקוק דגל הרפובליקה האיסלאמית.
זו רק אחת הבעיות שעומדות בפני הנבחרת, שזה המונדיאל הרביעי שלה ברציפות. בעיה גדולה יותר היא שהשחקנים האלה לא יכולים בכלל להתאמן בארה"ב. ההתאחדות האיראנית סגרה מלונות ומגרשי אימונים בטוסון, אריזונה, אבל ממשל טראמפ סירב לאשר לאיראנים שהות ממושכת בארה"ב, מה שאילץ אותם לעבור לטיחואנה, מקסיקו. גם אישורי הכניסה של הנבחרת לארה"ב מוגבלים למשחקים עצמם, והיא חייבת לעזוב מיד בסיומם.
בטיחואנה, שבצפון מערב מקסיקו, נמצא המחנה האיראני תחת אבטחה צבאית חסרת תקדים. זמני האימונים נשמרים בסוד ואין איש קשר או דובר שייתן כל אינפורמציה. יש לציין כי קבוצות הליגה המקסיקנית שונאות לשחק בטיחואנה, עיר שהיא מערב פרוע של ממש. עד היום היה שם במגרש משטח דשא סינתטי גרוע, והוא הוחלף בבהילות כשהתברר שהאיראנים באים.
להבדיל מהשכנים מעבר לגבול, תושבי טיחואנה קיבלו את האיראנים בזרועות פתוחות. על שלט גדול שמקיף את מגרש האימונים נכתב בפרסית: "ברוכים הבאים לטיחואנה". אוהדים מקסיקנים באו לתמוך מחוץ למלון שבו שוהה הקבוצה, ואמרו לעיתונאים כי "מה שארה"ב עושה לאיראנים זה לא בסדר. הם מתייחסים לכולם כמו לטרוריסטים“.
תשכחו מעידוד
לפני ארבע שנים, במונדיאל בקטאר, איראן הייתה בעיצומן של מחאות מתמשכות בתוך המדינה בעקבות מותה של מהסה אמיני בת ה-22, שנעצרה כי לבשה "חיג'אב לא הולם", ספגה מכות ומתה מאוחר יותר במעצר. מותה עורר את "מחאת החיג'אב", ובמשחק הראשון בקטאר זעקו אוהדים איראנים את קריאת המחאה המתפשטת: "אישה, חיים, חופש". בשני המשחקים הבאים כבר היו ביציע מאות אנשי משמרות המהפכה, והטון השתנה.
זה לא יוכל לקרות במונדיאל הזה. אנשי משמרות המהפכה לא יהיו ביציע, ורוב האוהדים ממוצא איראני שיבואו למשחקים מגיעים ממשפחות שעזבו את המדינה בתחילת מהפכת חומייני ב-1979 או לפני. רובם נולדו בארה"ב ומסרבים לאהוד את הנבחרת. "כדורגל", אמר מנהיג האופוזיציה הגולה רזא פהלווי, "הפך לנשק של המשטר במלחמתו נגד העם האיראני. העם שלנו אוהב את המשחק, אבל אי אפשר להפריד בין הקבוצה הזאת לבין המשטר שטבח השנה באלפי אנשים בדיכוי אכזרי של מחאות".
דגל איראן המקורי – במרכזו אריה ושמש מוזהבים, שנתפסו כסמלי המלוכה החילונית והוסרו מהדגל הנוכחי - הפך למחזה נפוץ בהפגנות בלוס-אנג‘לס מאז תחילת המחאות. האוהדים שיגיעו למשחק לא יוכלו להניף אותו מאחר שפיפ"א אוסרת על ביטוי פוליטי של אוהדים. "יותר מ-20 מחבריי ובני משפחתי נהרגו על ידי המשטר הזה", אמר רוזבה פרהאניפור, בעל מסעדה בלוס-אנג'לס שהיה פעיל פוליטי לפני שנמלט מאיראן לפני רבע מאה, "נלחמתי כל חיי נגד המשטר הזה. מבחינתי זו לא הנבחרת האיראנית, זו הנבחרת של הרפובליקה האיסלאמית“.
איראן מעולם לא עברה את שלב הבתים במונדיאל, והפעם היא גם מגיעה ללא סרדאר אזמון, אחד הכוכבים הגדולים שלה. אזמון סולק מהסגל אחרי שבחודש מרץ העלה לאינסטגרם תמונה שלו מחייך לצד אמיר דובאי, שייח' מוחמד בן ראשד אל מכתום – בזמן שאיראן שיגרה טילים לעבר איחוד האמירויות. לאזמון הייתה היסטוריה של חיכוכים עם השלטון. במהלך מחאת החיג‘אב ב-2022 הוא כתב ברשתות: "הסילוק מהנבחרת שווה את ההקרבה אפילו בשביל שערה אחת מרֹאשן של נשות איראן". הוא הוחזר לסגל בלחץ הציבור, אבל הפעם אי אפשר היה להציל אותו.
האיראנים נחתו אתמול בלוס-אנג'לס לקראת המשחק היום, שבו הם אמורים לנצח את ניו-זילנד. היחידים שהגיעו הם השחקנים, המאמנים ואנשי הצוות הרפואי. עוד 15 אנשי צוות, כולל כל מחלקת התקשורת של הנבחרת, לא קיבלו אישור להיכנס. השחקנים ינסו היום לשכוח ל-90 דקות מכל זה, ולזכור רק שיש מעט דברים שהעם האיראני אוהב יותר מכדורגל.
