קורסאו? קייפ ורדה? רוב חובבי הספורט בעולם בכלל לא ידעו שהמדינות הללו קיימות. אבל זה מה שקורה כשהחליפות בפיפ"א מוצאות רפת חדשה לחלוב ממנה מזומנים. 48 נבחרות יתחרו על הזכות להיות מוכתרות כאלופת העולם – 50 אחוז יותר מה־32 שהשתתפו במונדיאל בקטאר – וביניהן כאלה שיבחנו את הידע הגיאוגרפי של צופים רבים, ויתרמו לעושר התרבותי, להיסטוריה ולמורשת שלהן.
ההחלטה להרחיב את מעגל הנבחרות היא מפלגת. חלק טוענים שנלקחה מהטורניר האקסקלוסיביות שלו, ושהוא הפך לעוד שוק שכמעט כל אחד יכול להיכנס למסיבה שלו. העובדה שכמעט רבע מהנבחרות המתמודדות על העלייה מגיעות לטורניר בסופו של דבר הורידה גם את איכות הדרמה ממשחקי המוקדמות, אם כי יש כמה מיליוני איטלקים שירצו לערער על ההנחה הזו.
התומכים טוענים כי זה ירחיב את ההתעניינות בענף, יאפשר הכלה למדינות נוספות מאסיה ומאפריקה ויעזור לשפר את התשתיות במדינות מתפתחות. המתנגדים טוענים כי כניסת נבחרות שבדרך כלל לא היו חולמות להגיע לטורניר תגרור רמה נמוכה יותר בשלב הבתים. הציניים יותר יגידו שאולי ההכנסות יעלו, אבל הן לא יושקעו בחזרה במדינות המשתתפות - אלא ייבלעו בשחיתות.
ובכן, אומרים המתנגדים: קורסאו נגד אקוודור, קייפ ורדה נגד סעודיה או הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נגד אוזבקיסטן – I rest my case. שלא לדבר על התחרותיות הצפויה במשחקים כמו צרפת מול עיראק.
התומכים מבקשים להיזכר ביורו 2016, הטורניר שבו הורחב מספר הנבחרות ל־24 והוליד שתי סינדרלות: איסלנד שהעיפה את אנגליה והגיעה לרבע הגמר ו־וויילס שנעצרה רק בחצי הגמר. תסתכלו על חצי הכוס המלאה, הם אומרים. סנגל, במונדיאל הראשון שלה אי פעם ב־2002, הדהימה את אלופת העולם צרפת; ניגריה, בבכורה שלה ב־1994, סיימה ראשונה בבית שבו שיחקה סגנית האלופה ארגנטינה; ואילו אירלנד הגיעה עד רבע הגמר, לא פחות, בהופעתה הראשונה במפעל ב־1990.
אז תנו לנו את קייפ ורדה וקורסאו הפצפוניות, תנו לנו אוזבקיסטן, תנו לנו ירדן - ארבעתן בהופעת בכורה. ותנו לנו נבחרות שחזרו אחרי זמן ממושך ויספקו לנו סיפורים נהדרים לספר עליהן, כמו עיראק, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו או האגדה שלא תיאמן של נבחרת האיטי.
הולנד פינת הקריביים
תחשבו רחובות. רחובות של מכון ויצמן ובית חולים קפלן, ומסעדת מו ומו. אתם יודעים מה, תהיו לארג’ים. תעמיסו על רחובות גם את קריית־עקרון. יש? עכשיו קחו את כל הרחובות הזה ותחשבו: מדינה בגודל של רחובות שלחה נבחרת למונדיאל.
כל התירוצים נכונים: מספר המדינות המשתתפות הוגדל, שלוש המארחות עלו אוטומטית והשאירו כרטיסים פתוחים מהמוקדמות של צפון ומרכז אמריקה. ועדיין: אי־אפשר לגלגל את זה על הלשון מרוב שזה הזוי – ב־14 ביוני 2026, קורסאו, אי של 150 אלף תושבים בים הקריבי, תעלה לשחק נגד גרמניה. המשחק ייערך באצטדיון ביוסטון, ואם יתמלא - כמות הצופים תהיה שוות ערך לחצי מאוכלוסיית קורסאו. יוסטון העיר עצמה משתרעת על שטח גדול פי ארבעה מקורסאו.
זה לא מקום מבודד מבחינה תרבותית. העובדה שמדובר בסניף של ממלכת הולנד גרמה לכך שמדובר באחד האיים הקריביים עם הכי מעט אנאלפבתים בחברה. זו המדינה שסיפקה הכי הרבה שחקני בייסבול לליגה המקצוענית באמריקה, יחסית לגודל האוכלוסייה שלה. אבל מעל לכל: הזיקה ההולנדית שלה הפכה אותה למשוגעת לכדורגל.
מבחינה גאוגרפית, מדובר בחור. קורסאו לא זוכה למעמד של האיים הקריביים הקרובים אליה, והיא לא נחשבת למוקד תיירות. כמעט אף אחד לא שמע עליה עד שעלתה למונדיאל. מה הפלא שבהגרלה שנערכה בניו־יורק, שלף וויין גרצקי את שמה מהמעטפה וקרא: קו־ראק־קו.
8 צפייה בגלריה
כמעט אף אחד לא שמע עליה עד שעלתה למונדיאל. שחקני קורסאו חוגגים
(צילום: REUTERS/Gilbert Bellamy)
קורסאו מגיעה למשחקים הכי אנדרדוג בעולם, מכל בחינה. המאמן דיק אדבוקאט והשחקנים שלו בטוחים שיצליחו להרחיק את המחוגים מחצות, שסיפור הסינדרלה שלהם לא יסתיים. או לפחות, שכל אחד יידע איך לבטא את שם המדינה בצורה נכונה.
הגברים בוכים בלילה
"אוזבק איטס" היא מסעדה אוזבקית קטנה ברובע שונברג בברלין. המטבח קטן, הסירים גדולים, הטעמים ענקיים, התורים לא נגמרים. אפשר לבכות מרוב שזה טעים. רק שיש דבר אחד שלא עושים במסעדות אוזבקיות: לא בוכים.
חמישה גברים יושבים על הספסלים מחוץ למסעדה ברחוב גרונוולד. הם צופים יחד בנייד במשחק של ג'בוחיר סינדרוב, ילד הפלא של השחמט האוזבקי, ששיחק בטורניר בפולין. עכשיו יש להם ילד פלא גם בכדורגל – הבלם בן ה־22 עבדוקודיר חוסאנוב שעושה כבוד למדינה במנצ'סטר סיטי.
"את כל המשחקים של הנבחרת ראינו ביחד", אומר בחור שמבקש שאזהה אותו רק בשם משפחתו, אנדורוב. "רק את המשחק המכריע נגד איחוד האמירויות ראינו לבד - כל אחד בבית שלו. ידענו מה תהיה התגובה שלנו אם הנבחרת תעלה בפעם הראשונה לגביע העולם. אתה לא אמור לראות גבר אוזבקי בוכה".
מדובר בהתאחדות כדורגל צעירה, שקיימת רק מאז התפרקות ברית המועצות. מדינה ענקית עם כמעט 40 מיליון תושבים - המאוכלסת ביותר במרכז אסיה. כלומר, מאגר כישרונות עצום, שהיה קשה מאוד לאתר ואז לחבר יחד. ההצלחה הנוכחית, שבאה אחרי כמה כישלונות אכזריים במיוחד בניסיונות ההעפלה, היא תוצאה של חריש עמוק שנעשה בכל הנוגע לאיתור שחקנים בעלי פוטנציאל וריכוזם תחת קורת גג אחת. ב־2023 כבר הצליחה הנבחרת עד גיל 17 להפתיע את אנגליה בגביע העולם, לסיים בתיקו עם ספרד ולהיות מודחת בקושי על־ידי צרפת.
8 צפייה בגלריה
מדינה שרק בעשור האחרון החלה להשתחרר מהדימוי שלה כ"צפון קוריאה לייט". שחקני נבחרת אוזבקיסטן
(REUTERS/Rula Rouhana)
התחנה הבאה היא המונדיאל. אוזבקיסטן זו מדינה שרק בעשור האחרון החלה להשתחרר מהדימוי שלה כ"צפון קוריאה לייט". היא נפתחת יותר לעולם, ורנסנס הכדורגל שלה הוא חלק מהתהליך.
עד עכשיו היא בלטה בעיקר בענפי ספורט של קרבות כוח. המאמן פאביו קנבארו, שהניף את גביע העולם כקפטן איטליה ב־2006, החדיר בצוות שלו משמעת טקטית ונחישות לצד היכולת הטכנית של רוב השחקנים. אבל הוא עשה דבר חשוב עוד יותר: הוא גרם לנבחרת עם היסטוריה של היחנקויות במשחקי הכרעה להאמין בעצמה, ולשחק כאילו המשחק תלוי רק בה.
יצאו ממרתף העינויים
כמו "אוריינטלי אותנטי", סאיף אל־מאסאווי, תושב ברלין, מתחיל כמעט כל משפט שלו באותו צמד מילים. "תאמין לי", הוא אומר, "כל אחד שתדבר איתו, במיוחד מהמדינות שלא הגיעו אף פעם או שנעדרו תקופה ארוכה מהטורניר, יגיד לך כמה המקרה שלהם מיוחד. אבל אף אחד לא מתקרב למה שאנחנו העיראקים עברנו. אנחנו הגענו לרגע הזה ממרתף העינויים".
עיראק היא מדינה של 46 מיליון חולי כדורגל. את התקופה הגדולה שלה היא חוותה בשנות ה־80 (אז גם הגיעה בפעם היחידה למונדיאל), תקופה שבה גם הכדורגל עבר "סדאמיזציה" והופקד בידיו של עודאי חוסיין, בנו של הרודן, שהביא את הנבחרת להישגיה הגדולים - אבל באמצעות איומים ועינויים.
"תאמין לי, עד למשחק ההעפלה חשבתי שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לי ולמשפחה שלי הוא לברוח מהארץ המקוללת שלי ולמצוא לעצמנו עתיד אחר במערב", אומר אל־מאסאווי, שהגיע לגרמניה אחרי מסע תלאות עם אשתו וילדיו לפני כעשור, וכיום עובד במרכז לוגיסטי מחוץ לברלין. "ובאמת אף פעם לא הסתכלתי אחורה. אתה מתגעגע לדברים החשובים באמת - משפחה, מקומות שאתה מכיר, אוכל, ריחות - אבל כשעושים את החישוב הכללי, אני לא מצטער לשנייה על ההחלטה. ועדיין, אחרי הניצחון על איחוד האמירויות, כשראיתי תמונות וקליפים ממה שקורה ברחובות של עיראק, נצבט לי הלב. התחבקתי עם שני הבנים שלי בסלון, אבל בפעם הראשונה מאז שעזבתי רציתי להיות שם”.
מגייסים שחקנים בלינקדאין
עד 1975 קייפ ורדה, אוסף של עשרה איים מהחוף המערבי של אפריקה, הייתה בכלל קולוניה פורטוגלית. האוכלוסייה שלה מונה כיום כ־525 אלף תושבים. הנבחרת הלאומית עשתה את הבלתי ייאמן כשהצליחה לסיים בראש הבית שבו שיחקה גם קמרון - אימפריה יבשתית שהעפילה לשמונה מ־11 המונדיאלים הקודמים. "היינו חייבים לנצח במשחק האחרון נגד אסוואטיני כדי לעלות", מסביר אדליס פאטוס, אוהד הנבחרת. "הגעתי למשחק כמה שעות לפני, ורק התחבקתי עם אנשים שאני לא מכיר. באופן רשמי דווח שהיו 15,000 אוהדים ביציעים, אבל אני חושב שהמספר היה כפול".
ההצלחה של הנבחרת הזו אינה מקרית. סיבה אחת היא השקעה ומימון, אבל הגורם המרכזי הוא העובדה שההתאחדות המקומית מבצעת גיוס מאסיבי למשפחות מהמדינה שעזבו אותה לפני שקיבלה עצמאות, ומביאה שחקנים בעלי אזרחות. יש יותר בעלי אזרחות של המדינה שחיים בניכר מאשר מספר התושבים בקייפ ורדה עצמה.
8 צפייה בגלריה
"הגעתי למשחק כמה שעות לפני, ורק התחבקתי עם אנשים שאני לא מכיר"
(צילום: QUEILA FERNANDES / AFP)
לפי ההערכות, המדינה תקבל 12 מיליון דולר עבור ההעפלה למונדיאל - כסף, כך יש לקוות, שיושקע בחזרה בתשתיות ובאימון ילדים; ילדים שבקיץ הזה יתחיל להתהוות מולם חלום חדש: מה זה לייצג את ארצם על הבמה הגדולה ביותר. הם מתכוונים ללוות אותה לכל מקום, לספר לכל מי שרק ירצה לשמוע על המקום הקסום שממנו הם באים, ואיך שחקן אחד הגיע לסגל דרך מודעה בלינקדאין – רוברטו "פיקו" לופס, שנולד באירלנד לאב מהאי. אחרי הכל, "העלייה הזו", אומר פאטוס, "היא הדבר הכי גדול שקרה לנו אי פעם".
מיתוג מחדש
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לא לבלבל עם קונגו, מדינה נפרדת) כבר הופיעה במונדיאל. אמנם עם שם אחר, דגל אחר ובוודאי שלטון אחר - אבל הופיעה. משחק הבכורה שלה ב־14 ביוני 1974, כזאיר, הסתיים עם הפסד 2:0 לסקוטלנד. לא נורא, לא ביג דיל. הסיפור האמיתי הגיע במשחקים השני והשלישי. עוד נחזור אליהם.
כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר במדינה. בשנות ה־70 הנשיא מובוטו ססה סקו אימץ את הענף, טען שהוא חלק מהזהות הלאומית והגאווה לתרבות השחורה, הכריז על השחקנים כאוצר לאומי ואסר על יציאתם לאירופה כדי שלא יהפכו לשכירי חרב.
ועדיין, ההעפלה וההופעה ב־74’ היו רק משניות לאירוע הספורט הגדול ביותר שהתרחש בזאיר באותה שנה. כמה חודשים לאחר מכן אירחה קינשאסה את "ראמבל אין דה ג'אנגל" - קרב האיגרוף בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן, שהיה אחד מאירועי התרבות השחורה הגדולים בעולם.
8 צפייה בגלריה
כדורגל הוא הענף הפופולרי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בקאמבו חוגג עם הדגל
(צילום: Simon Barber/Getty Images)
אבל האפוס של הנבחרת הזו ממשיך להדהד עד היום. היא הייתה הנבחרת הראשונה מדרום לסהרה שהגיעה למונדיאל. היא פתחה את הדלת לנבחרות אחרות, והניחה את השטיח האדום שעליו צועדים כיום שחקנים אפריקאים מובילים כמעט בכל קבוצה בליגות הבכירות.
היא גם מהווה דוגמה לשימוש התעמולתי, הציני והמכוער של דיקטטורים בספורט. מובוטו שלח את הנבחרת לגרמניה עם קרן כספית נדיבה שהייתה אמורה, בין היתר, לשלם לשחקנים את משכורותיהם והוצאותיהם. הוא גם שלח את אנשי שלומו כדי להשגיח עליהם. לפני המשחק השני - תבוסה של 9:0 ליוגוסלביה - גילו השחקנים שהקרן התרוקנה, ושהם יכולים לשכוח מהמשכורת. אחרי התשיעייה הפכו אנשי המשטר את מלון הנבחרת לשטח סטרילי והודיעו לשחקנים: אם תפסידו לברזיל בהפרש של יותר משלושה שערים - אין לכם מה לחזור הביתה. במחצית השנייה, בפיגור 2:0 ועם כדור חופשי לברזיל, מוופו אילונגה, באחד הרגעים הזכורים בתולדות המונדיאל, פרץ מהחומה של זאיר והרחיק את הכדור בבעיטה. הוא ספג צהוב, אבל הרוויח עוד כמה שניות בניסיון של שחקני הנבחרת להגן על חייהם.
ברזיל ניצחה 0:3. שחקני זאיר חזרו הביתה. הדיקטטור מובוטו הפסיק להזרים כספים לספורט, הקריירה של רוב השחקנים נמחקה והנבחרת נכנסה להקפאה עמוקה. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו רק רוצים חוויה מתקנת - חוויה דמוקרטית. זה, ושער בכורה במפעל.
הפשע חוגג
כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, גם האיטי חוזרת למונדיאל אחרי היעדרות של 52 שנה. אז, בגרמניה, היא שמה את עצמה על המפה עם שער נגד איטליה, ששבר רצף של 1,143 דקות שבהן דינו זוף האגדי לא ספג (זה נגמר באפס נקודות ו־14 כדורים ברשת). ההישג ההוא מתגמד לעומת העלייה לטורניר הפעם.
האיטי היא מדינה כמעט חסרת חוק. כנופיות פושעים שולטות בחלקים נרחבים ממנה. היא המדינה הענייה ביותר באמריקה. תושבים רבים סובלים מרעב. אם אין לחם - תאכלו כדורגל. זו אולי בדיחה מרה, אבל זה בדיוק מה שקרה כשהאיטי הבטיחה את מקומה בין 48 העולות: האזרחים שכחו מהכל ויצאו לרחובות לחגוג, ואפילו העבריינים הזילו דמעה.
האיטי העפילה לגביע העולם בלי לקיים אפילו משחק אחד באצטדיון הביתי שלה, משום שהכנופיות השתלטו עליו. היא נאלצה לארח באי קורסאו, מרחק 800 ק"מ ממנה. כמעט אי־אפשר לנחות במדינה או להמריא ממנה בשל סיבות ביטחוניות. סבסטיאן מינייה, המאמן הצרפתי, הוביל אותה לטורניר מבלי שדרך במדינה ולו פעם אחת. קשה להאמין.
זה המצב שם מאז רעידת האדמה של 2010 - כאוס חסר שליטה שאיש אינו רואה את סופו. לאזרחי האיטי אין אשרות כניסה לארה"ב, גם לא בתקופת המונדיאל. גם מי שכבר נמצא שם חי תחת מצור וחשש מתמיד מול רשויות ההגירה. אין להם רגע אחד של שקט - לא בארץ ולא בגלות - אבל מחכות להם 90 דקות של כדורגל נגד ברזיל.
מפעל הלבנה מלכותי
מצב כלכלי רעוע? מתח גאו־פוליטי? אל תספרו את זה לירדנים - אולי אחרי יוני. אלפים מהם מתכננים לעלות על מטוסים לצפון אמריקה כדי לתמוך בנבחרת הלאומית, "אל־נשמה" ("האביריים") כפי שהיא מכונה, בהופעתה הראשונה במונדיאל. ההתאחדות המקומית כבר הודיעה כי הוקצו לה שמונה אחוזים מהכרטיסים למשחקיה, שייערכו בדאלאס (80־100 אלף מושבים) ובסן־פרנסיסקו (כ־70 אלף). אליהם יתווספו עוד אלפי מהגרים - בקליפורניה ובטקסס נמצאות הקהילות הירדניות הגדולות בארה"ב - שמתכננים צעדות ענק. המוטו הוא "העיקר ההשתתפות", וזכות גדולה לשחק מול לאו מסי בטורניר הבינלאומי האחרון שלו. כל נקודה תהיה אוצר.
בין האוהדים לא תשמעו מילה רעה על פיפ"א או על העומד בראשה. בעיני הירדנים, ההחלטה של אינפנטינו להגדיל את מספר הנבחרות היא מתנה. אבל זה הרבה יותר מכך. רבים בירדן מייחסים את ההצלחה למחלקת הפיתוח של פיפ"א, שהזרימה כספים עצומים לירדן וסייעה לבנות אצטדיונים ולפתח תשתיות.
צריך גם לציין את הערך המוסף עבור הממלכה. ראשית, כלפי חוץ: הירדנים מתכוונים לנצל את המונדיאל כדי להשיק קמפיין תיירותי במדינה מוכת עוני ואבטלה, במטרה למשוך תיירים לענף שנפגע מאוד כתוצאה ממצב המלחמה המתמשך באזור.
שנית, שנה לפני ההעפלה של ירדן (הנבחרת הערבית הראשונה שהבטיחה את עלייתה לטורניר הנוכחי) התרחשו שני אירועים דרמטיים בממלכה: הראשון היה בחירת הזרוע הפוליטית של האחים המוסלמים כמפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט; השני היה הוצאה מחוץ לחוק של התנועה לאחר שהתגלו מספר תאי טרור שאיימו לפגוע בממשל.
האקט השני גרם לתסיסה גדולה בקרב תומכי התנועה, ובהם צעירים ירדנים רבים. ההישג של הנבחרת יצר אפקט משמעותי בהשתקת התסיסה הזו. המעורבות של ארמון המלוכה בנבחרת - כולל חגיגות בחדר ההלבשה מיד לאחר משחק העלייה - הציפה מחדש רגשות של זהות ושייכות.
האם היה זה רק טיפול פלסטר לבעיה שדורשת טיפול עמוק ורציני יותר? ימים יגידו.
