או די מקסיקו מוכנים לשריקת הפתיחה של המונדיאל.
(צילום: עוז מועלם)
בפרק הסיום של "מלכת השכונה", הדוקו על בני־יהודה, מתקיים מפגש בין האוהד שובה הלב שאולי לבין השחקנים. אחרי שהוא אוסף את העגבניות ששאר האוהדים זרקו, וכשהוא נסער, שאולי מנסה להכניס היגיון בלב השחקנים. מסביר כמה כואב לו ואיך זה משפיע לו על הבית. והסמל, הסמל. וגם השחקנים שמולו משיבים כמה הם סובלים. והלו, זה הפרנסה שלנו. סוג של מפגש שבו חבר נופל על כתפי רעהו, וכל צד מנסה לשכנע למה הוא לוקח ללב יותר.
אני לא בא להכריע בסוגייה מי בבני־יהודה אומלל יותר. גדול עליי. התחרות שם באמת קשה. אם דוסטויבסקי היה בחיים, הוא בטח היה מתאים פתגם לקבוצה הזאת. והאמת, יש במועדון הזה מספיק סבל לכולם. אפשר רק להסכים שכדורגל, בכללי, הוא אירוע של טפטופי אושר שנבלעים באוקיינוס ייסורים. סוג של חוזה שבו אתה משלם בדמעות דם על הקבוצה שבחרת לאהוב. חוזה שבו ככל שאתה מושקע, ובא למשחקים ולאימונים, ונתלה על הגדר, זה גם עולה לך יותר. ועם הזמן הכדורגל הופך פחות כדורגל ונהיה כל מה שמסביב. עד שלפעמים אנחנו שוכחים למה אנחנו בכלל שם, ואיך הגענו עד הלום. צינתור בקרדיולוגית של שיבא.
כל ההקדמה הזו באה כדי להגיד שהמונדיאל שייפתח הלילה הוא הזדמנות למשהו אחר. נכון, כנראה שלא נהיה בעד איראן, וכשארגנטינה ומסי יעלו לדשא הלב יפרח, וכשעיראק תשחק נאחל לה בולענים ברחבה וקטטת ענק עם סנגל, ועדיין, זה לא יהיה אישי. ובעיקר: זו תהיה הזדמנות ליהנות מכדורגל נטו. בלי אמוציות שלא קשורות למהלך עצמו. בלי הלקאה עצמית. בלי גמרתם לי את החיים של שאולי. בלי נבחרת ישראל שכהרגלה תשתרע על הספה מול קערת גרעינים שחורים. תרכיז של כדורגל. סלאלומים, מספרות, חופשיות, זהו.
זה לא אומר שמאחורי הקלעים של הנבחרות הטובות בעולם הכל קצפת. רונאלדו מכופף את פורטוגל בדיוק כמו שאלירן עטר היה לבני־יהודה. כל מקום והצרות שלו. רק שעכשיו יש לנו את הפריווילגיה לא לטבוע בזה. הכנסתי את כל 104 המשחקים ליומן. עברתי על הלו"ז שנשאר. צימצמתי מה שאפשר. מצטער, לא נשאר זמן למציאות העכורה שסביבנו. לא לטראמפ והאיראנים. לא לטלי גוטליב. לא לדוסטויבסקי. לא לכל מה שעברנו. רק כדורגל. באמא, רק כדורגל.
החוזה של אבדיה והמפה
העיסוק הצדדי שלנו בימים אלה הוא בחוזה הבא של דני אבדיה בפורטלנד. לא ברמה של אובססיה. בואו, יש לנו עוד דברים לדוש בהם. למשל החוזה של דור פרץ. אבל בהחלט זה עניין שאנחנו פוקחים עליו עין. חשוב לנו שלא יעקצו לנו את האולסטאר באותיות הקטנות. שלא יהיו ערבובים. גם ככה העונה הוא קיבל מיליונים פחות ממה שנתן. כואב בצד כשנזכרים.
זה הרבה מעבר למציצנות. החוזה הבא של אבדיה הוא עוד דרך להרים לספורט שלנו. לדחוף את עצמנו לאותה שורה עם העולם הספורטיבי הנאור. בימים שבהם כדור ארץ שלם מתכנס למונדיאל – ואנחנו על תקן אלה שאומרים עליהם "רק שלא יפריעו" – החוזה של אבדיה הוא ראיה. הינה, אנחנו על המפה, ועוד של המסעדה הכי מישלנית באמריקה.
אבדיה אבא, זוז ימינה. תן לנו לטפל במו"מ הזה. יש פה עניין גדול ממך. היוקרה הלאומית. נשיג לך אש"ל, החזר נייד, תחב"צ, הכל. פורטלנד עוד ייקחו הלוואות ל־20 שנה אחרי שנגמור איתם. כמה עוד אפשר לקבל כאפות. עם כל הכבוד לעולם שלא סופר את הספורט הישראלי, ומרים מונדיאל מאחורי הגב, לא ידפקו אותנו גם בכיס.
