מונדיאל 2026 חזר במלואו לידי הקהל. ב־2022 ראינו הרבה פחות אוהדים מהמדינות המשתתפות והרבה יותר מתחזים קטארים שלבשו חולצות בהתאם כי מישהו נתן הוראה. הפעם הדרום־אמריקאים הגיעו במלוא הדרם, נשענים על קהילות בארה"ב, הסקוטים באו לתת עבודה והארגנטינאים החתו בהמוניהם כדי לחגוג ירח דבש לגביע שבידיהם. תעודת שליש ראשון.
סקוטלנד | הכי איכותיים
אחרי 28 שנה, צבא הטרטן חזר למונדיאל והראה בדיוק איזו מדינה הייתה חסרה לטורניר. עשרות אלפי סקוטים השתלטו על בוסטון ועל מיאמי, שתו את שתי הערים עד יובש ועוד נשאר להם כוח לשיר ללא הפסקה. לא הגשם עצר אותם, גם לא התוצאות של הנבחרת. בלי להפריע לסדר הציבורי, בלי לעשות בלגן ועם כוח קנייה מתפרץ, אין פלא שראשת העיר של בוסטון ביקשה מהם לחזור בהקדם. "No Scotland, No Party", הם שרים באצטדיונים. צודקים. אין אין אין מסיבה, בלי בלי בלי שסקוטי בא.
ארגנטינה | הכי רועשים
אלופי העולם הגיעו עם תחושת שליחות. הבנדראסו בקנזס סיטי הפך את העיר לבואנוס איירס, עם דגלי ענק שגידרו את האזור בפניהם של מראדונה ומסי ויותר מעשרת אלפים אוהדים שלא הפסיקו לרקוד (ולאכול צ'וריסו היישר מהמעשנות). אחר כך הם דפקו נוכחות יפה גם במיאמי ונתנו קונטרה באושן דרייב לאוהדי אורוגוואי וברזיל. מבחינתם זה לא עוד מונדיאל אלא עלייה לרגל, משמר כבוד לתואר העולמי ולמסי, כנראה בפעם האחרונה. הדציבלים בהתאם.
אוהדי ארגנטינה נגד אלג'יריה
(צילום: עוז מועלם)
ברזיל | הכי שמחים
אלופי הרחוב של הטורניר. באושן דרייב הספיקו שלושה אנשים ותוף אחד כדי להקים להקות סמבה ספונטניות גם אחרי חצות. בפילדלפיה הם כבשו את מדרגות רוקי ואת הפסל המפורסם של סילבסטר סטאלון ובמיאמי הגיעו לשיא מול סקוטלנד כשניימאר נכנס ועשרות אלפים שרו את שמו בעוצמה שהעבירה צמרמורת עד ריו. באיצטדיונים מכים המתופפים ללא מעצורים, גם בלי הפסקת שתייה, וכשהסמבה עוברת מהיציע לדשא, אין מחזה יפה מזה.
הסמבה עברה ליציע
(צילום: עוז מועלם)
מקסיקו | הכי נרגשים
בהתאם למעמדם כמארחת, המקסיקנים הפכו כל ניצחון במונדיאל לחגיגות יום העצמאות. הנשיאה הורתה על ימי שבתון כדי שאף ילד לא יפסיד שיעור חשוב בהיסטוריה (של הכדורגל). רחובות מקסיקו סיטי התמלאו בעשרות אלפים שעות לפני המשחקים ושעות אחריהם. איכשהו, דווקא באצטדיונים הם עושים פחות רעש ונדלקים באמת רק בשערים. אם מקסיקו תגיע לשלבים הגבוהים, כל זה היה רק הקצה של הסומבררו.
הנרגשים ביותר. אוהדי מקסיקו
(צילום: עוז מועלם)
אורוגוואי | הכי מסורתיים
האורוגוואים לא צריכים מספרים גדולים כדי להשתלט על מקום. מדינה של שלושה וחצי מיליון תושבים נושאת עצמה כמו אימפריית כדורגל. כל שיחה איתם מתחילה בשני גביעי העולם הראשונים ומסתיימת בתחושה שהם עדיין שומרי המסורת של המשחק. במקרה הזה, הנבחרת לא מגיעה לסטופקס של האוהדים, שחוזרים שוב הביתה מוקדם משציפו.
אוהדי אורוגוואי
(צילום: עוז מועלם)
ארה"ב | הכי נלהבים
האמריקאים התגייסו לטובת הנבחרת בכל מה שהם יודעים לעשות. והם יודעים. כל משחק הופך לחגיגה מחוף אל חוף, עם מסכי ענק, שידורים חיים שנעים בין המגרשים להפנינג של האוהדים, משפחות שלמות, מוזיקה, מרצ'נדייז ואווירת סופרבול. כן, הם מודים שהכדורגל עדיין קצת זר להם, אבל ב־90 דקות של עידוד אוהדי ארה"ב יכולים ללמד את שאר העולם לא מעט. חוץ מזה, יש להם באצטדיונים את בראד פיט.
אוהדי נבחרת ארה"ב מונדיאל
(צילום: עוז מועלם)
מרוקו | הכי ייצוגיים
הקסם של מונדיאל קטאר 2022 לא נעלם. המרוקאים ממשיכים להגיע בכמויות יפות, עם דגלים, תופים ותחושת שליחות שמייצגת הרבה יותר ממדינה אחת. הם סוחבים איתם את העולם הערבי ואת אפריקה, ובכל מקום שבו הם מופיעים, הם מזכירים שהכדורגל הוא גם עניין של זהות, גאווה וזיכרון קולקטיבי. בניגוד לקטאר 2022, הם לא מרגישים בעלי הבית ולא קולניים כמו לפני שלוש שנים וחצי.
אוהדי מרוקו
(צילום: Abdel Majid BZIOUAT / AFP)
אלג'יריה | הכי פייטרים
כמה אלפים טובים ורעשנים הצליחו לתת חותם בקנזס סיטי ובלורנס, וגם הרגשה של מושבה צפון־אפריקאית קטנה. חלק גדול הגיע מהקהילה בצרפת, אחרים משיקגו, פלורידה וטקסס, וכולם נשאו את המחויבות. התופים האלג'יראים לא הפסיקו לנגן בכל מקום שאליו הגיעו האוהדים, והדגלים הירוקים־לבנים בהחלט צבעו רחובות בערים הגדולות. האלג'יראים שרים בעוצמה, וגם כשהיו בנחיתות מספרית קשה מול הארגנטינאים - לא נבלעו בלי פייט.
צרפת | הכי אריסטוקרטים
הצרפתים הגיעו, ובכן, כמו צרפתים. אלגנטיים, רגועים, בטוחים בעצמם, עם האמונה השקטה שאמבפה כבר יסדר את העניינים. גם העידוד מתנהל בהתאם, על סף הקורקטי. הם לא כבשו ערים כמו הסקוטים או הברזילאים, ולא שרפו את הגרון כמו הדרום־אמריקאים, אבל הנוכחות שלהם ברורה ומגיעות להם הרבה נקודות על הכמויות. עשרות אלפים בכל משחק, כשהטריקולור מתנופף וה־Allez les Bleus מתחיל לטפס ביציעים בשקט מתגלגל. הם לא צריכים להשתלט על הרחוב כדי להרגיש בבית, אלא מגיעים מתוך הנחה שהם שייכים אוטומטית למעמד הגבוה של הטורניר.
האוהדים האריסטוקרטים
(צילום: עוז מועלם)
נורווגיה | הכי ויראליים
עבור הנורווגים, עצם ההגעה למונדיאל הייתה חגיגה לאומית. הם הביאו מספרים יפים מאוד, יותר מ־20 אלף, וקראו בהתרגשות בשמו של ארלינג הולאנד, האיש שבשבילו חצו אוקיינוס. מסודרים, מנומסים, קצת שקטים מבחוץ, אבל כשהם מתעוררים בבת אחת, הנורווגים ביציע יודעים לתת את הגרון. הם לא הפכו את בוסטון לקרנבל, אבל בהחלט הזכירו שגם בצפון אירופה יודעים לחלום בקול רם. וחגיגת החתירה כבשה את העולם.
נותנים את הגרון
(צילום: עוז מועלם)
קייפ ורדה | הכי מרגשים
הפתעת הלב של הטורניר. לא הגיעו כמובן בעשרות אלפים, בעיקר מאות אוהדים מהקהילות בפלורידה, בוסטון ורוד איילנד, אבל כל דגל כחול הרגיש כמו ניצחון למדינה הקטנה ביותר שהעפילה לשלב נוקאאוט בתולדות המונדיאל. הם לא יכולים להשתלט על עיר אמריקאית ובטח לא לרוקן מאגרי בירה, אבל בשערים מול אורוגוואי נשמעו יפה.
המרגשים
(צילום: REUTERS/Taylor Coester )
האיטי | הכי תומכים
גם האיטי לא הביאה המונים, אבל בדרום פלורידה היא הרגישה כמעט בבית. הקהילה המקומית נתנה לנבחרת גב, צבע וקול, והזכירה שכדורגל הוא הרבה יותר מתוצאה. אחרי 52 שנה של המתנה לבמה הגדולה, כמעט כל אוהד האיטי שהגיע לאיצטדיונים נתן עבודה 90 דקות, לא משנה מה התוצאה.
האוהדים הצבעוניים
(צילום: עוז מועלם)
דרום־אפריקה | הכי כבויים
בניגוד לזיכרונות מאפריקה 2010, האוהדים הדרום־אפריקאים כמעט שלא הורגשו בטורניר הזה. הגיעו מעט, שרו מעט, ובטח לא הזכירו את הקרנבל של יוהנסבורג והוובוזלות. עלויות הטיסה והמלונות והמרחק עשו כנראה את שלהם.
