טובים יותר, חזקים יותר, מהירים יותר. 182 שנה אחרי הדמויות המיתולוגיות של אלכסנדר דיומא, ואחרי הפתיחה המוחצת של מונדיאל 2026, אפשר כבר להכתיר את שלושת המוסקטרים החדשים של צרפת: קיליאן אמבאפה בתפקיד הראשי, עוסמאן דמבלה ומייקל אוליסה מאחוריו, לפניו ומצדדיו. גם השוודים למדו בניו־ג'רזי עוד פרק חדש בספר. אמבאפה כבש צמד, אוליסה בישל צמד, דמבלה הוסיף בישול אחד משלו. צרפת מאוהבת. גם שאר העולם בעצם.
האם זו הנבחרת הצרפתית הגדולה ביותר אי פעם? השאלה הזאת כבר לא נשמעת כמו עוד התלהבות רגעית, היא מעסיקה את צרפת עצמה, את הפרשנים ואת העיתונאים שמלווים את הטריקולור. ובכל זאת, דווקא במדינה שהעניקה לעולם את מישל פלאטיני, זינדין זידאן ותיירי הנרי, מעדיפים בשלב הזה לשמור על פרופורציות. צרפת נראית כמו הדבר הכי מפחיד בטורניר, אבל ההיסטוריה שלה כבדה מספיק כדי לא להכתיר מלכים לפני שהם באמת יושבים על הכס.
הצלע הרביעית
לכדורגל הצרפתי יש מסורת ארוכה של הרכבים שנכנסים לפנתיאון הלאומי לפני שהם הופכים לפרק חובה בספרי ההיסטוריה. בשנות ה־80 ראינו את קארה מאג'יק המפורסם של מישל פלאטיני, אלן ז'ירס, ז'אן טיגאנה ולואיס פרננדס, רביעיית הקישור שהובילה את צרפת לזכייה ביורו 1984 והפכה סמל של כדורגל יצירתי, הרפתקני ורומנטי. אחר כך הגיעו זידאן, יורי דז'ורקאף ודויד טרזגה, הדור שהביא את גביע העולם הראשון ב־1998, ובהמשך אמבאפה, אנטואן גריזמן וז'ירו של 2018. משולש הקסם אמבאפה, דמבלה ואוליסה אולי טוב מכולם וגם מייצג את האבולוציה ההתקפית החדש של דידייה דשאן, המאמן שנתפס במשך שנים כפרגמטיסט והפך פתאום לאיש שמוביל את אחת הנבחרות המלהיבות בטורניר.
אין פרשן כאן שלא מתפעל בעיקר מהעומק הבלתי נתפס. בראדלי ברקולה, דזירה דואה וריאן שרקי יכולים לעלות מהספסל מבלי שהאיכות תיפגע, אולי אפילו להפך.
חוגג שלושער מול נורבגיה. דמבלה
(צילום: AP Photo/Martin Meissner)
דשאן ויתר על האגו שלו ולמעשה על השליטה בפורמט ההתקפי של צרפת, העביר את המפתחות לאמבאפה, אוליסה ודמבלה, והמשיך לשמור מאחור על המבנה הקודם, שבו הוא שולט לגמרי, מונע מהחגיגה להפוך לכאוס ברגעים הפחות טובים. ואולי אלה לא רק שלושת המוסקטרים החדשים. בצרפת כבר מתחילים לדבר גם על צלע רביעית. ברקולה, שכבש מול שוודיה והמשיך טורניר נהדר, מסומן כמי שיכול להתיישר לרמה הגבוהה של שלושת הכוכבים.
המספרים רק מעצימים את הוויכוח. צרפת הפכה לנבחרת הראשונה בתולדות גביע העולם שכובשת לפחות שלושה שערים בחמישה משחקים רצופים (כולל הגמר בקטאר). דשאן והמוסקטרים מעבירים כאן כיתות אמן ליריבות, לפעמים נדמה שזה לא כדורגל אלא ריקוד של ממש, אם ניקח למשל את המספרת המדהימה של אוליסה מול השוודים, שהייתה ראויה לשער הטורניר, אלא שהכדור נעצר בקורה וסירב להיכנס, כשמסביב כל אצטדיון מטלייף תופס את הראש.
ז'וליין פרטו, כתב רויטרס, מבקש להוריד מעט את מפלס ההתלהבות: "אולי מוקדם מדי לומר שזו הנבחרת הגדולה ביותר של צרפת, כי היא עדיין לא שיחקה מול יריבות ברמה הגבוהה ביותר. אם היא תעבור את פרגוואי, ואולי תפגוש את מרוקו בהמשך, אז נוכל לדעת טוב יותר. עדיין יש לה שטחים מאחור, ובכל פעם שהיא כובשת היא מאבדת ריכוז לשתיים־שלוש דקות".
חייכן אבל לא נותן לשחקנים שלו לשכוח את הקווים. דשאן
(צילום: REUTERS/Dylan Martinez)
גם ההשוואה ההיסטורית מבחינתו מורכבת. "ב־1998 הייתי בן 22, וזה היה גביע העולם הראשון של צרפת. הנבחרת ההיא תמיד תהיה מיוחדת עבורי. היה לה איזון יוצא דופן, וזידאן נשא אותה על הכתפיים. וגם את 2018 אסור לשכוח. הם זכו בתואר. הנבחרת הנוכחית עדיין לא זכתה בכלום, ולכן צריך להמתין".
רישאר נהא נדיניבולה, עיתונאי צרפתי יליד קמרון, מתלהב הרבה יותר מהעוצמה ההתקפית: "אם אתה מצליח לעצור את דמבלה, מגיע אוליסה. אם אוליסה לא שם, יש את אמבאפה. כל כך הרבה כישרון שאי־אפשר באמת לסגור. מבחינתי, זו השלישייה ההתקפית הטובה ביותר שהייתה לצרפת אי פעם. אבל אם אני משווה ל־1998, הנבחרת של זידאן ודשאן עדיין הייתה שלמה ומאוזנת יותר".
גרגורי שניידר מ"ליברסיון" כבר מוכן ללכת רחוק יותר: "זו הנבחרת הטובה ביותר שהייתה לצרפת. יש בה כל כך הרבה כישרון בחלק הקדמי, וכל אחד מהשחקנים הוא אמן בפני עצמו. הם משחקים כמו ילדים, מתוך שמחה טהורה".
דשאן החדש
ההסבר להצלחה הנוכחית אינו כמובן רק כישרון. העיתונאים מסבירים שדשאן של 2018 היה הרבה יותר פרגמטי וקפדן. זו הייתה נבחרת שידעה לסבול, להגן, לוותר על החזקת כדור אם צריך ובעיקר לנצח, גם בלי להיות הכי מלהיבה.
דשאן של 2026 נראה אחרת לגמרי. הוא כבר לא מנסה להשתלט על הסוסים הסוערים של הרודיאו, אלא פשוט לדהור על גבם לאן שהם לוקחים אותו. המסגרת ההגנתית נשארה קשוחה ומסודרת, אבל מהרגע שהכדור מגיע לשלישייה הקדמית, החופש כמעט מוחלט. חילופי המקומות בלתי פוסקים, התנועה אינסופית, והיריבה נשארת לנחש מי יופיע מולה בפעם הבאה.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
גם כשהוא מחייך ונינוח, דשאן לא נותן לשחקנים שלו לשכוח את הקווים. אולי זה הלקח הגדול שהטמיע ממערכת היחסים עם מאמנו בנבחרת, אמה ז'אקה. הקפטן של 1998 למד על בשרו מה זה אומר לקחת אחריות בנבחרת לחוצה ואיך לנהל חדר הלבשה עמוס כוכבים. היחסים בין ז'אקה לקפטן שלו ידעו עליות ומורדות, ודשאן לקח משם בעיקר את היכולת להעניק אמון. פחות שליטה בכל נגיעה, יותר שותפות. פחות היררכיה קשוחה, יותר משפחה.
מערכת היחסים שבנה דשאן עם אמבאפה היא אולי הסמל הגדול ביותר לשינוי הזה. אחרי השער הראשון, החלוץ רץ ישר אל זרועות המאמן, שחזר לטורניר אחרי הלוויית אימו וחיבק אותו ארוכות. בתוך שניות הצטרפה כל הנבחרת. חמש דקות לסיום, כשצרפת הוליכה 0:3, דשאן החליף את אמבאפה לקול תשואות סוערות של יותר מ־80 אלף צופים, כולל שוודים, והוסיף למחווה קידה קטנה ומחויכת לעבר הקפטן שלו, במה שיהפוך כמעט בוודאות לצילום איקוני של מונדיאל 2026.
עכשיו מגיעה פרגוואי שהדהימה את גרמניה. וואי וואי, פרגוואי. זו כבר לא גרמניה הסטטית שפגשתם בסיבוב הקודם. זה קונקורד צרפתי שטס מהר יותר מהקול, ואף אחד בטורניר עדיין לא מצא דרך להוריד אותו לקרקע. המוסטקרים כבר מחכים להרפתקאה הבאה.
