אם במונדיאל הקודם מסי החזיק אותי בחיים, אז במונדיאל הנוכחי הייתי אמור כבר לפגוש אותו אישית, במסע של אבא וילד בעקבות הקוסם הנמוך. אבל בעקבות מוות אכזרי ולא צפוי במשפחה נשארנו בארץ, ואת המונדיאל הזה התחלתי מעורפל, כשדמעות מלוות את המשחקים.
וכשהעצב מלווה את המונדיאל, ואתה לא באמת מצליח לחגוג את החיים, אתה מתחבר דווקא לדברים הקטנים. מחבק אותם, שלא ייעלמו.
לאט־לאט, בין המשחקים, נתקלתי בתמונות המצוינות של עוז מועלם, שנשלח לצלם מטעם העיתון. אבל איך אפשר לתפוס במצלמה אחת סיפור כל כך גדול? ברגע שמבינים שהכדורגל הוא בעצם הדבר המשני באירוע הזה שנקרא מונדיאל, ושהאנשים והרגעים הקטנים הם הסיפור האמיתי – הקליקים של עוז נוגעים בנצח.
אני יודע שיש מי שאוהב סיפורי סינדרלה. מי שמחפש את הרגע שבו הענק נופל. איכשהו תמיד הרגשתי שהמונדיאל אוהב להפיל את הענקים ולהכתיר גיבורים חדשים.
אני הפוך.
אני מתאהב בשחקנים הכי גדולים בעולם, ואז מגיע המונדיאל, והכל מתפרק. פציעה, החמצה, הדחה מוקדמת או סתם טורניר בינוני. במונדיאל הקודם הייתי בחרדה אישית עבור מסי, סבלתי בנפילתם של רונאלדו וניימאר, ואני מודה שלא באמת נהניתי עד הסוף.
והפעם זה אחרת.
ציפינו למצוא אותו מההתחלה בראש טבלת המבקיעים. אמבאפה
(צילום: עוז מועלם)
פתאום אתה פותח את טבלת המבקיעים ורואה בדיוק את מי שציפית לראות שם מלכתחילה: מסי, אמבאפה, קיין, ויניסיוס. השמות הכי גדולים בכדורגל באמת מובילים את ההצגה.
אני אוהב לראות את הגדולים מצליחים. הרי הם לא הפכו לכוכבים במקרה. הם עבדו כל החיים כדי להגיע לשם, אז למה שלא יבריקו גם על הבמה הכי גדולה בעולם?
ובמקביל, המונדיאל תמיד חייב להשאיר מקום גם לחלום.
תגידו, איזה כיף היה עם ורדה, הא? הנבחרת שכמעט אף אחד לא סימן לפני הכדור הראשון, ופתאום היא נמצאת הרבה יותר רחוק ממה שמישהו העז לדמיין. כל מונדיאל צריך את הנבחרת הזאת. את זו שמזכירה לנו שכדורגל הוא עדיין המשחק היחיד שבו אפשר להתחיל כשאף אחד לא מאמין בך, ולסיים כשכולם עומדים ומוחאים כפיים.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
ובסוף, אולי זו כל המהות של המונדיאל. הוא לא מחפש להמציא גיבורים חדשים בכל מחיר. הוא פשוט נותן לכדורגל לספר את הסיפור שלו. לפעמים דרך מסי. לפעמים דרך אמבאפה. ולפעמים דרך נבחרת אחת, שאף אחד לא ידע לבטא את שמה לפני חודש, ופתאום כל העולם מדבר עליה.
אז נשאר לנו עוד קצת מהעונג הזה. רק שכולם יישארו בריאים, ימשיכו לנצח, ובעיקר – שלא ייעלמו הדברים היפים מעינינו. לא במונדיאל, ולא בכל יום ויום.
