המשחק שבו התאהבתי במילאן היה 0:0 משמים. אני זוכר זאת היטב. הייתי בן 10, והסבא האיטלקי שלי, שהיה אוהד מילאן מושבע, החליט להושיב אותי ולצפות איתו במשחק שלם של קבוצתו.
זה היה בתחילת 1989, מילאן התארחה אצל ורדר ברמן הגרמנית במסגרת גביע האלופות, מה שבהמשך הפכה להיות ליגת האלופות. עד אז הייתי רואה פה ושם קטעי משחקים, בכל פעם שסבא ואבא שלי היו צופים יחד במילאן. אבל באותו משחק, משמים מאוד יש לציין, שם הניצוץ קרה.
והוא קרה בגלל משחק הגנה פשוט מדהים. היה בתנועה של השחקנים של מילאן משהו כל כך אלגנטי ויפה לעין, העוצמה שלהם, מדי הרוסונרי היפים. אני זוכר איך הקפטן האגדי פרנקו בארזי, "איל קפיטנו", היה מרים את ידו וכל רביעיית ההגנה הייתה זזה בסנכרון מושלם, קדימה ואחורה, מכניסה את היריבים לנבדל, יוצאת להתקפה, ויורדת חזרה להגנה. בארזי, ששלשום הלך לעולמו אחרי מאבק במחלה קשה והוא בן 66 בלבד.
הכל קרה בהרמוניה, אבל גם בקשיחות שהיה בה כל כך הרבה יופי. לא יודע איך להסביר את זה, אבל שם התאהבתי. זו הייתה מילאן גדולה, וכל כך יפה. שנה וקצת לאחר מכן, כבר ישבתי ביציע בסן סירו במשחק חצי גמר גביע האלופות נגד באיירן מינכן. ושם זכיתי לראות את הפלא הזה, את הקפטן בארזי, מנהיג בנחישות ובסמכות אדירה, את כל הקבוצה.
ואן באסטן הגדול, דונאדוני הקוסם, גלי השוער הנפלא, רייקארד הקשר המבריק. אבל הייתה את ההגנה סביב בארזי. רק כשראית זאת מתוך האצטדיון באמת ניתן היה להבין את הכוח והשקט שהשחקן הזה, האיש הכל כך צנוע שהיה בארזי, העניק לשחקנים סביבו.
חולצה מחוץ למכנסיים
בארזי היה היחיד בקבוצה ששיחק עם החולצה מחוץ למכנסיים, עם חולצת מספר 6 האגדית וסרט הקפטן. והיד, תמיד אותה יד מורמת שנותנת את האות, לחבריו וגם לשופטים, והמבט שהיה מספיק כדי להעיר לחבריו אם משהו לא היה כשורה, אם מישהו עשה טעות. זו הייתה רביעיית ההגנה הגדולה בכל הזמנים. בארזי ובילי קוסטקורטה באמצע, מאורו טאסוטי בימין ופאולו מאלדיני הצעיר משמאל.
זה היה ספקטקל, כדורגל מדהים ביופיו, כל תיקול, כל חילוץ כדור, היציאה המיידית למתקפה וראיית המשחק של הרביעייה המופלאה, סביב הקפטן בארזי, זה משהו חד־פעמי. בארזי ידע לזהות מהלכים של היריבים הרבה לפני שהם קורים, תמיד היה שם כדי לשים את הרגל, לחטוף כדור, הכל באלגנטיות ובסטייל, ואז לרוץ קדימה ולבנות התקפה.
בסטייל. פרנקו בארזי בנבחרת איטליה
(צילום: Action Images/File Photo)
בארזי, שכונה במרוצת השנים "קייזר פרנץ" (כמחווה לפרנץ בקנבאואר), היה הסמל של תפקיד במגרש שכבר לא קיים היום, הליברו. הוא היה חופשי לנוע על המגרש כפי שראה לנכון, בין הקווים, לפרוץ מההגנה, להצטרף להתקפה ולבשל.
האהדה והכבוד שבארזי זכה להם במילאן, בכדורגל האיטלקי ובעולם כולו, נבעו מאותה אלגנטיות וג'נטלמניות שהוא שידר על המגרש. המקצועיות, יחד עם קשיחות ופייר פליי, ענווה וכבוד ליריב, השקט וההעדפה תמיד להישאר הרחק מחוץ לאור הזרקורים, גרמו בצדק לבניית מעמדו האדיר.
בארזי התייתם מהוריו בגיל צעיר, עוד לפני גיל 17. הוא הפך לסמל ענק של מילאן, אבל בגיל 14 הגיע לאימון ניסיון באינטר, היריבה העירונית, שם נפסל כי נתפס כקטן ושברירי מדי. השחקן שבא מבית קשה יום, הזיע ועבד קשה כדי להתקדם ולהצליח במועדון המילאנזי ועם השנים הפך לבית שלו, למשפחה לה היה מחויב עד תום הקריירה.
בארזי עוד הספיק לשחק עם ענקים כמו ג'אני ריברה, והיה שם עם מילאן גם בשנים הנוראיות של תחילת שנות ה־80 כשהקבוצה ירדה פעמיים ליגה. הוא נשאר איתה לאורך כל המשברים, הפך לקפטן בגיל 22 וקנה את עולמו ואת הערצת האוהדים, על שלא נטש את הספינה הטובעת.
כוכב מעידן אחר
בארזי, יחד עם שאר חבריו למילאן הגדולה, מסמל דור אחר, עידן אחר שחלף מן העולם. זו הייתה עוד תקופה לפני הטלפונים הסלולריים, לא היו סלפי, לא היה אינסטוש, השחקנים לא היו מגה־סטארים מהסוג של היום. במובן מסוים, הייתה שם אפילו נאיביות.
מילאן של אותם הימים הייתה בנויה על שלד איטלקי חזק ויציב שסביבו הושתלו הכוכבים שבאו מבחוץ, ואן באסטן, חוליט ורייקארד. בארזי סימל את השייכות לא רק לצבעים של המועדון, אלא גם לאיטליה עצמה. הוא היה חלק מהנבחרת שזכתה במונדיאל 1982, ובהמשך שיחק בדרך למקום השלישי העצוב במונדיאל הביתי ב־1990 והיה הקפטן בגמר הטרגי ב־1994 מול ברזיל.
בארזי נפצע אז קשה במשחק השני נגד נורווגיה, קרע את המניסקוס. אבל כמו שרק הוא ידע לעשות, עם עבודה קשה, הצליח להתאושש במהירות הבזק ו־25 יום אחרי, היה כבר כשיר למשחק הגמר נגד ברזיל. הוא ומאלדיני נתנו את משחק חייהם, אבל זה לא הספיק וברזיל ניצחה בדו־קרב פנדלים אחרי 0:0 בתום 120 דקות. הפנדל שבארזי בעט לשמיים והדמעות שלו אחר כך, הראו את הצד הרגיש והאנושי שלו.
השנים האלה, בהן כדורגלנים זרים עוד לא היו שוטפים את הליגות בכמויות אדירות והדי אן איי התרבותי לאומי עוד היה חשוב ומשמעותי, הוא שהפך את מילאן הגדולה למה שהיא. אבל גם סימל קו שבר לדורות הבאים.
לנו נשאר רק להתגעגע
( צילום: REUTERS/ Daniele Mascolo)
הזהות התרבותית והלאומית האיטלקית, הרומנטיות והשמרנות היו מצד אחד הסיבה להצלחתו של הכדורגל האיטלקי, אבל גם לקללתו. כשהכדורגל המודרני הלך והשתנה, באיטליה עוד התרפקו על אותו עבר מפואר. המהירות בה הכדורגל העולמי השתנה, גרמו לדעיכה העקבית של הכדורגל האיטלקי.
זה לא שלא היו הצלחות ושאין כישרונות, אבל זה לא מה שהיה המאפיין את איטליה של אותן שנים. הכסף הגדול שכבר לא הושקע בענף, לא במתקנים ולא באצטדיונים, ההחלטה להפסיק לטפח את הדור הצעיר ולקדם אותו, ההשתלטות של הכוכבים הזרים, שינו את הכדורגל האיטלקי והביאו לשנים עגומות, לפחות ברמת הנבחרת, ואנו עדים לכך עד היום. פרנקו בארזי היה איטליה של פעם, על כל המשתמע מכך. לנו נשאר רק להתגעגע.
